החיים הם במקום אחר

אני נסחף עם הקרקס שלו, אבל אז לוחץ על הברקסים, במקום לתת לאופניים לדהור במורד הגבעה, כמו שחזי אומר.  הברקסים יכולים לבוא אלי בצורת אמירה שאני נזכר בה:  גבִּיש, שממרומי גבהיו ותלתליו מעקם את האף כשאני מדבר על חזי,  ואומר לי בגמגום נרגש ובה בעת ציני: "אבל.. אתה.. אתה לא חושב שזה קצת.. לגמרי עלוב.. הק... הקרקס הזה? אתה לא חושב ש... שיש בכל ה.. הצזאריות הזאת של חזי משהו דווקא מאד עלוב, מאד... מאד פאתטי, קטן, מעורר רחמים אפילו?" ורפאל היפה יוסיף: "המערכת יחסים בינכם מעוותת לגמרי.. לא באמת, מה אתה צוחק? אתה לא רואה איך הוא פוגע בך, באיזה מקום נחות הוא שם אותך?"

ואיך שאני נכנס, מתנשף משבע קומות ברגל ועצבני מאיחור, חזי מוזג לי משהו , ואני אומר לו "אלכוהול זה לא הסם שלי, אמרתי לך מאה פעם" אז הוא אומר "מה, באמת? אז אתה רוצה שאני אגלגל לנו משהו?"

אני מהנהן במרץ והוא מתרה בי "אבל אל תשכח שמקובל  להעביר הלאה את הג'וינט, אתה יודע,הנימוס מחייב".

והוא מוסיף "בינתיים, עד שאני מגלגל, אתה יכול לשתות מהויסקי הזה, זה משהו מדהים שגיליתי רק לפני שבוע במכולת של הגרוזינים."

"זה יקר? כי חבל לך לבזבז עלי"

"ששים שקל לבקבוק, אבל איתי, זה שווה כל רוּבָּל.. זה כמו מים מתוקים, זה כמו ירח בלילה, זה כמו מריה קלאס שרה את האָריה של פוצ'יני. אתה מכיר? מה, לא?! איתי, אתה חייב לשמוע!"

"אבל אמרתי לך, אני לא אוהב אופרה.  זה מזויף, הכל שם שיאים, הכל גדול מהחיים ואין בזה טיפת אמת" 

וכשאני אומר את זה קצת נצבט לי הלב שאני עלול להתפש כמי שמסתייג לא רק מהאופרה אהובת נפשו של חזי, אלא – חלילה - גם מחזי עצמו, שכולו מחוות אופראיות, כמו צעצוע פלסטיק שיש לו רק מצב אחד של פעולה, תזזיתי, מלא אורות ורעש.

אחר כך אני מצליח לשכנע אותו לשים את הברנדנבורגים, ואני כבר במצב מתקדם של התמסטלות כשהוא אומר "תקשיב! תקשיב עכשיו  לחצוצרה!  זה כמו שליח שרץ בגשם כל הדרך עד לבית, להביא את הפיצה. זה כמו חץ שעף כל הדרך עד לתפוח על הראש של הבן"  ואני רואה את זה מבעד לגרון חרוך מעשן, ומח קל או כבד, שצף בתוך איזה נוזל.

אחר כך הוא משמיע לי את מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס.  כבר למדתי לאהוב את האלבום הזה, דרך חזי שצרב לי אותו עם הסברים ("זה הדבר היחיד שהוא הוציא שאפשר להבין. כל האלבומים האחרים הוא משתגע לגמרי ואי אפשר להבין כלום"). עכשיו הוא אומר: "תקשיב לאלט כאן, כמו תינוק, זה ממש כמו תינוק שבוכה, קורע לב!" אומר חזי, מסטול גם הוא, ואני יודע שתיכף נגיע לאריק דולפי שלו, שמזכיר לי את תופעת דופלר, להקה שהיתה בשנות השמונים המקוללות, ושיר מלנכולי ומוזר שלהם, נתקע לי שנים בראש ודיכא לי ת'תחת,תזכורת לאותו עשור שואתי: "רע לי משינה / האם תביאי גאולה / של רחוב ללא שמות / של אפילה חסרת בושות..." בגללם אני מתקשה להעריץ את אריק דולפי כמו חזי. וגם בגלל דולבי, הכפתור של הדולבי במערכת של ההורים שלי, כפתור שחור עם אור ירוק, שלא אהבתי ללחוץ עליו, כי היה מרסן את המוזיקה והופך אותה מתכתית כמו הצליל חסר הנשמה של שנות השמונים, והייתי משוכנע (וגם הסברתי זאת לכולם) שתומס דולבי , זה ששר scare myself , הוא זה שהמציא את הדולבי ונהיה מיליונר .   "אתה שומע? כמו יללה של תינוק. זה אריק דולפי. הוא מת שנה אחר כך, בגיל שלושים ושש. מסמים ומסוכרת. איזה אובדן!" אני חושב איפה אהיה בגיל שלושים שש, והמחשבה מדכדכת אותי.

מהקרקס של חזי אני יוצא אל הרחוב.  כבר שתיים או שלוש ואני צריך להגיע למרכז העיר. הרחוב ריק ומסתורי.  זה דרום העיר שאני מכיר משנים של הליכה אל חזי ואל רפאל ואל גביש. תמיד אהבתי את האזור, ואהבתי את החברים שלי, שעולמם כה שונה וקסום משלי. רציתי לעבור לכאן, אבל מעולם לא העזתי לעשות זאת. פחדתי לעזוב את המוכר שבמרכז העיר, גם אם המוכר הזה מנוכר. נתליתי בנבואות הקודרות של רפאל: "אתה לא תאהב את זה, אין כאן ירוק, יש כאן רעש, צפוף. זה מקום קשה, איתָי, מה אתה חושב? אנשים גרים כאן כי אין להם ברירה, אין להם כסף, לא בשביל הכיף".

לילה, עיר, קור, חושך, אורות – הכל מגיע אלי טוב יותר, כי עישנתי ממש חזק, בשיטת וגנר, שלימדה אותי ש. וגנר, שיטה ללא מעשנים כמוני, שאינם יודעים להכניס את העשן לראותיהם: לעצום עיניים חזק, ולסתום את האף באצבעות, ואז לשאוף פנימה חזק, עד השיעול.  חזי אומר שזה מגוחך, שאני עושה מעצמי צחוק, "אתה לא מבין איתָי, זה נראה מצחיק שמישהו...". אני קצת מתבייש , אבל חושד שאולי הוא מקנא. הוא פחות מתחבר לג'וינטים ממני. אף אחד לא מתחבר לג'וינטים כמוני! זה הסם שלי (חוץ מהפעמים שאני אוכל אותו ונכנס לטריפ רע של כמה ימים בדיוק לילה לפני החתונה של אחותי הקטנה).

התרופה הירוקה  מסדרת את ההליכה נינוח, וסוף סוף מתגשם הסרט הפרטי, החלום בהקיץ, כאילו הייית מהלך בחדר הרפתקאות תלת ממדי, ובו  כל הנראה סביב, הבתים והמרפסות הבולטות הפתוחות ומורד האספלט המואר-חשוך חליפות, לפי פנסי הרחוב, שהם כמו שמשות כתומות קטנות, וצמרות העצים החמודות ירוקות - הכל נע בעצלתיים לפי הקצב שרגליך המהורהרות קובעות. זהו מסע שכולו תענוג.

אני נתקף מצב רוח פילוסופי: מהי ההתמסטלות?

הייתי אומר שזאת שקיעה.

לא, מוטב לאמר: צלילה.

צלילה לתוך הבועה העוטפת והשקופה שיש בהפסקת נשימה.

צלילה לתוך עור מהורהר.  לתוך קהות שאינה מפסיקה לזרום.

עור ובשר שקצת איבדו את החיות שלהם וכך, על דרך הדיאלקטיקה, הם גורמים לי להרגיש פילוסופי ודרוך לָקיום,בעיקר באזור השפתיים הרדומות.

צלילה לתוך מחשבות. לתוך צעדי ההליכה.

בפינת עמק יזרעל והקישון אני נעצר להסתכל בחתולים. בזמן האחרון שינְאַתי לחיה הערמומית מתחלפת בסקרנות ואף בחיבה.  זה בגלל שבקבוצות המדיטציה תמיד יש חתול, וכשאתה פוקח עיניים אחרי הישיבה הכל נראה מדהים וצלול (בערך כמו עכשיו). בייחוד החתול, שבלי לעשות מדיטציה נראה כאילו הגיע כבר לאיזושהי הארה ואינו מחפש דבר. הוא מספיק לעצמו.

כאן המצב מעט שונה – זאת חבורה גדולה של חתולי רחוב, עשר או יותר, קשה לדעת כי הם באים והולכים.  אני מסתכל עליהם, מסתכל, מסתכל. מתבונן. צולל. הם עסוקים, עסוקים, הולכים כל הזמן, זה סביב זה, תוחבים זרבובית אל זנב, רומזים רמזים, הולכים מכות או מעמידים פנים כאילו הם הולכים ללכת מכות. רבים ריבים שהם בעצמם לא לוקחים ברצינות.  מעבירים את הזמן.    ומחפשים אוכל. בזוית העין.  כל הזמן באים והולכים, קשה לדעת כמה יש, עשרות אולי, מושבת חתולים סודית שמתגלה רק לעיני המסטול.   כשנדמה לך שמישהו כאן הוא הוא המלך, נעלם לו המלך, ובא איזה פושטק קטן ועושה הרבה רעש בזנב.   האחרים נראים כאדישים אליו, לפרובוקציות שלו, עד שלמישהו נמאס והוא מעיף לו כפה.  משתיק אותו.    פתאום, חתול אחר רץ במהירות עצומה, חוצה את עמק יזראל וגם את הקישון, ומזנק על קבוצת יונים, שהסתובבה שם בסמוך במעין התגרות.   להפתעתי, כשהלהקה מתפזרת הוא נותר עם יונה למרגלותיו.  אילו יכולתי לצלם את זה. מייד רצים אליו איזה חמישה חתולים אחרים, ומנסים לחטוף לעצמם נתח. כבר אינני מבין מה קורה, ההמולה גדולה מדי שם, כמו בסרטים מצוירים כשהולכים מכות. אבל רגע, הם נעצרים ומביטים בו, בצייד. מקיפים אותו ואת היונה בחצי עיגול.  הצייד כולו חרד שיקחו לו, ואני אומר לעצמי שעדיף היה לו כבר לא לצוד, אם כתוצאה נקלע לכזו מלכודת חרדה.  האם זו הקארמה של החיות הציידות, עליה דיברה הנזירה ריטה כשאמרה שהיא בטוחה שנמר צובר קארמה שלילית כשהוא צד?  אני מתקרב, והם מביטים בי בחשש, אך אינם זזים מהמעגל המתוח שלהם. מעגל של מבטים, ויונה טרופה באמצעו.  אבל רגע, זה מוזר, היונה נדמית כברווז אמבטיה, או כספינקס קטן. משהו מוזר – כן, עיניה פקוחות.  ובכן, לא מתה. צער פולח את ליבי. עלי ליטול אותה בידי, לנסות להנשים אותה. אבל אבא אמר לי, חזור ואמור, שיונים מביאות אינספור מחלות חשוכות מרפא ואסור לגעת בהן. אולי היא כן מתה, בעיניים פקוחות. בכל אופן אף אחד אינו נוגע בה, אם כי הצייד מביט בה כולו דרוך.  אני עוזב אותם, אין לי כח לחוויות שליליות.

חזרתי לשאר החבורה. לא יודע כמה זמן עמדתי שם, אולי שלוש שעות ואולי חמש דקות.  הרגשתי כאילו נצחים נחמדים עוברים, או רגעים ספורים. הידקתי את מעילי אל חזי והרגשתי שתנועותי נעשות גמישות וגאות יותר, שהמעיל הוא לי כפרווה, שהחתולים מקבלים אותי אט אט אל חבורתם.

לפתע הופיעה מתוך החושך אישה דקה וארוכת שיער. יפה שכזאת, סינית. היא באה אלי כמו בחלום לילי, צועדת לאט ובמהוסס לכיווני.  קודם היתה החרמנות שהוליד הגראס, אחר כך הופיעה היא כאילו אותה חרמנות או אותו גראס, בראו אותה על מנת לספק חרמנות זו.

והיא היתה במצוקה, כנראה. נזכרתי בעופר אומר: "הן תמיד במצוקה. זה אחד הסימנים שלפיו אתה יכול לזהות אותן". ניצבה קרוב קרוב אלי, שואלת משהו באנגלית רצוצה שלא הבנתי.  כל כך רציתי לעזור לה, כל כך רציתי לקחת אותה אלי הביתה. היא אמרה שם של רחוב "הלוזי.. הלוז..". לא הצלחתי להבין, ואז אמרה "הרזל" ואני שמחתי, "כן, הרצל זה כאן, it’s here" והיא, עדיין נואשת, ניסתה פעם נוספת "הלוזים" "אה, חלוצים?" היא הנהנה בשמחה, ולא הצלחתי לזכור או לדעת איפה זה חלוצים, ששבע שנים אחר כך אגור בו. היא נראתה כל כך נואשת, מפוחדת. אולי קורבן של סחר בנשים, בבני אדם.  לבושה מעיל מקטורן, כמו שלי. רציתי לחבק אותה, לקחת אותה אלי, אבל פחדתי גם. פחדתי מפחדיה.

שאלתי אותה שאלות באנגלית, והיא הנהנה חסרת ישע, לא מבינה, וחייבת כנראה להגיע לשם, לחלוצים.

סימנה שנתחיל ללכת, וכשהתחלנו, נתלתה על זרועי, נצמדה אלי. זה היה נפלא כל כך, לצעוד יחד בקור ולחוש את מגעה על זרועי, כאילו חזרו ימי האהבה עם מיכל.  רציתי כל כך לחטוף אותה אלי, וניסיתי להציע לה שניקח מונית, או  משהו. אבל היא הנידה בראשה כמסרבת, או כלא מבינה. "חלוזים" אמרה בדאגה "חלוזים".  צעדנו בעמק יזרעל לכיוון העליה, כי משהו אמר לנו שזה הכיוון.

הרחובות האלה של פלורנטין והדרום תמיד פותחים לי את הלב במרפסותיהן הפתוחות , בהתמשכותם עד האופק, ללא בריקדות תריסולים שחוסמות, וללא שטחים מתים בין בית לבית וגדרות חיות-מתות כמו בצפון השקט של העיר.  בלילות לא עוברות כאן מכוניות, ואפשר ללכת באמצע הרחוב ולהנות מהקניון הזה, שנפתח בקו ישר רק עבורך.   

ופתאום היא קפצה בהתרגשות "חלוצים! חלוצים!". הפעם אמרה זאת נכון.   לאחר שהתרכזה ועיינה בדבר, הצביעה שמאלה אל מעלה הרחוב, והתחלנו לצעוד בו. כל הזמן קיויתי שתקרא לי לעלות אליה, או שמשהו ישתבש והיא תהיה חייבת לבוא אלי, לדירה.  אבל היא התרחקה ממני, ואני הבנתי שאסור עליה להראות צמודה אלי. עצרה בבת אחת, ונפרדה ממני אפילו בלי חיבוק חטוף. אני נותרתי לבדי המום, מביט בה נבלעת בתוך בנין צופן רעות.