החיים הם במקום אחר

שתי הערות בשולי השיר החדש והמרגש של אביתר בנאי, "תחרות כלבים":

1.      ההערה הראשונה היא של עמיר לב, בהופעה ב"צוותא": אני נוסע לפעמים לתל אביב, להיפגש עם בחור אחד. אנחנו יושבים אצלו בבית, והוא אומר לי: "מה דעתך: המעקה נמוך, או המעקה רטוב?" אני אומר לו: "רטוב נשמע לי יותר טוב. אפשר להגיד מייד אחרי זה שהמדרגות גבוהות" ואז יש מבזק חדשות מיוחד ברדיו, ומודיעים שהיה פיגוע של החמאס, שבע עשרה הרוגים. הוא אומר לי: "תראה מה הולך במדינה הזאת. ואנחנו שנינו יושבים פה ומתלבטים: המעקה נמוך, המעקה רטוב, המדרגות קצרות.." ואני אומר: "נכון, אבל מה אפשר לעשות?" קבלו בבקשה את אביתר בנאי! [איש-ילד לא לגמרי מגולח עם כיפה שחורה ענקית על הראש מעט כפוף נכנס אל הבמה והולך מהר מהר אל הפסנתר].

1.1.  הערה שלי לעמיר לב:  אף אחד לא יודע לספר אנקדוטות מדהימות כמו שלך – אז למה אתה כזה קמצן?!  רוצים עוד!!
עמיר לב. לוקח ת' כלבים

2.      הערה שניה שלי: היאוש, הבשר, הגאווה – אויבים גדולים, שאני טיפחתי.  מה שהופך את השורה הזאת לכל כך מהדהדת בשבילי, הוא לא החלק הראשון של המשפט, שאולי הוא אפילו מודולרי,  וכל אחד יכול להכניס שם מה שמתאים לו באותו רגע (למשל -  "הבדידות, המחשב, ההתמכרות").  החלק השני הוא שמביא את הבומבה.
אתה מטפח את האוייבים שלך. זה כל כך נכון. כמו עלבונות ישנים אתה מאכיל אותם, את האויבים, חולק איתם את כפית הגלידה האחרונה שלך – כי בלעדיהם, מה אתה?

אביתר, לפני הכיפה.

2.1.  אין בשבילי שום דרך לבחון את השורה הזאת כמו שבוחנים שורה של משורר. מרגע שהמילים מגיעות עטופות במוזיקה, הן מקבלות עוצמה של בעיטה לבטן.  הרי בגיל ההתבגרות הייתי מצווח על סף דמעות כל מיני משפטים (מטופשים בדרך כלל, את זה אני יודע היום) באנגלית. משפטים שלא ידעתי בכלל את המשמעות שלהם ואפילו לא את המילים עצמן (כפי שהדגים פעם מוני מושונוב כששר "וּי דוֹ, וּי דוֹ וּי דוֹ!" והתכוון (בדיוק כמוני בכיתה וו', אגב) ל- we don't need no education  של הפינק פלויד). {אפשר גם להסתכל על זה במבט נוסטלגי: הו, מי יתנני והייתי חוזר אל הימים בהם הייתי מצווח שפה לא מובנת, מומצאת, פרטית, קרובה לשפת החיות. מי ייתן ולעולם לא היו מלמדים אותי אנגלית}.