החיים הם במקום אחר

התנצלות: קטע בלי תמונות, וגם בלי עניין מיוחד.

כשהגעתי לים התברר לי סופית שהפסדתי את השקיעה. כחצי שעה לפני כן, בבֵיתי, כשהשקיעה עדיין הזדהרה במלוא הודה, נכשלתי בהחלטה נחושה. החלטה שלקחתי לפני שישה שבועות ויום. החלטה ששינתה את חיי לטובה, לפחות עד אותו רגע שנכשלתי בה, שאז הפכה מקור לייסורים נוספים. טיפסתי במדרגות על אחת מרמפות הבטון העולות מן הטיילת. שנים לא עשיתי זאת, כי ידעתי שהרמפות לא רק הינן מפלץ ארכיטקטוני מכוער, אלא גם אינן מאפשרות בשום אופן מבט נוח לעבר הים, כיוון שאין בהן ספסלים או כסאות, והחומה המקיפה אותן גבוהה מדי, ובסופו של דבר אתה משעין את מרפקיך באופן מטופש למדי על אותה חומה סינית שבינך לבין הים, כפי שאכן עשיתי עכשיו, מנסה להגביה ראשי מעבר אליה ומעבר לגג המסעדה שמתחת. בכל זאת, הפריים היה עמוס בהתרחשויות. אפילו עמוס מדי, כמו ב"איש עם מצלמת הקולנוע" של דז'יגה ורטוב שראיתי אתמול. עומס ההתרחשויות המקבילות בסרט נתן לי תחושה של טביעה נעימה, אתגור מענג ובלתי פוסק, והלוואי שלא ייפסק. אבל פה בטיילת שפתי משורבבות בצבת הקדרות, ובקושי אני מחזיק את עיני פתוחות. אולי זה גם הגראס מאתמול. שני כלבים דלמטיים התרוצצו זריזים כְּנחשֵי-מחשב סביב המקלחות החשופות, מבהילים ילדה קטנה, שכל פעם שראתה אותם מתקרבים רצה לכיוון המנוגד. לבסוף נפלה לחול, לבדה בכל העולם, רחוקה מאחותה הגדולה ומופרדת ממנה ע"י הכלבים. אבל אז התאוששה וקמה במהירות והחלה לרקוד בעליזות. אימה, ככל הנראה פיליפינית, הופיעה מאחוריה, וניסתה לקחת אותה ביד. הילדה השתוללה בסרוב, נשכבה על החול וצרחה, רחוק מכדי שאשמע. האמא הושיטה לפיה משהו מתוק, כנראה גלידה, והצליחה להרגיעה. משמאל, אנשים רקדו, מחייכים, מחדדים את הקדרות בשפתי, זו שעושה אותי אָחֶר מהם. יש שם כנראה הופעה חיה שמוסתרת על ידי הגג של המסעדה. מוזיקה ברזילאית. זה נשמע לי כמו.. אישה בלונדינית גדולת גוף, קשוחה, רוסיה כנראה, לוקחת את זוג הכלבים הדלמטיים אל מתחת למקלחות. הם נכנסים לשנייה, רק כדי להניח את דעתה, ורצים הלאה. פה, בסרט הזה, יש לי יותר חופש. אני יכול לפתע למקד את המבט הרחק למעלה במטוס שמבצע את הסיבוב לקראת הנחיתה בשדה דב. או להטביע אותו בים המכסיף את הצבעים הארגמניים שלאחר השקיעה. שמישהו ייקח ממני את החופש הזה, שיכבול אותי כבר, כמו זוג האוהבים שלימיני, זה בעיני זו, מחייכים, מהופנטים, מסומים, מתגרים זה בזו, הנערה מתופפת באצבעותיה על בטנו, הוא סונט בה. אני מסב מבטי וחש חזק יותר את הכאב. היום הפרתי החלטה נחושה. מסתובב בתנועה פתאומית ויורד למטה, אל המסעדה. מסתבר שהמוזיקה ששמעתי היא אכן של פרננדו סיינש. אם כך הוא עדיין חי. לאחרונה שמעתי אותו לפני 11 שנה. גם אז היה מופיע בטיילת. בראיון בעיתון אמר שהוא מחלק את זמנו בין ברזיל לישראל, את שניהם הוא אוהב במידה שווה. הוא עמד אז על סף פריצה: אלי ישראלי התאהב בו והשמיע אותו כל בוקר בתוכנית שלו בגל"ץ. נו, אחר כך שניהם כמובן נפלו. העברית שלו, אני שומע עכשיו, עדיין נשמעת כמו פורטוגזית. לבן דוד שלי, שחי אז בויילס, שלחתי קלטת של סיינש. קניתי אותה מסיינש עצמו מכר לי אחרי ההופעה. כתבתי לבן דודי שידמיין אותי רוקד בגופייה סגולה ומכנסיים קצרות בטיילת, מול "המקום של שימחה". רוקד בהתמכרות שמחה, מטומטמת, כמו האנשים פה מסביב עכשיו. כשחזר לארץ כעבור שנה אמר בן דוד שלי במפגש רב משתתפים, בקולו הרועם: "היתה קלטת שהוא (הצביע עלי) שלח לי, משהו ברזילאי אני חושב, וזה היה המוזיקה הכי גרועה ששמעתי בחיים שלי". אני עוזב את סיינש, שהמוזיקה שלו מעוררת בי עכשיו יותר בושה מרצון לרקוד, ומתקרב לחוף. האם אעז לעשות פה טאי צ'י באמצע האנשים? ואם אעז, הוכחה למה בדיוק זה יהווה? אני מחייך ומנענע בראשי בחוסר אמון כשאני נזכר בדבריהן של שתי הבחורות שעזרתי להן אתמול בטאי צ'י, על השלווה הגדולה המוקרנת ממני, כביכול, ועל זה שאני צריך להתחיל ללמד, לפתוח סדנאות. על מה אתן מדברות, הזדעקתי, סדנאות לאיך לשקוע בדכאון אני יכול לפתוח. אני הולך כמה צעדים אחורה כדי יראו אותי פחות אנשים, ומתחיל לעשות כאן את הסדרה רכת התנועות. החול גם הוא רך וטובעני, אבל להפתעתי אני מצליח לא רע, אפילו את עמידת התרנגול הארוכה על רגל אחת.