החיים הם במקום אחר

החלטתי לספר לכם קצת על עצמי. אחרי שנתיים ועשר, יש לנו קצת פז"מ משותף.

אז ככה: לאחרונה אני מפתח התמכרות מבהילה לצ'אי ורדים של ויסוצקי. בעיקר מאז שזוש המליצה עליו. בדרך כלל אני משתדל לגנוב את התה שלי, כמו כמה שיותר דברים אחרים, מהמשרד בעבודה, ולהביא אותו בהחבא הביתה. לפני ההתמכרות, הסתדרתי לא רע עם ארל גריי של ויסוצקי שהיה בעבודה. אמנם לא היה זה היהלום שבכתר הארל גריי (עדיף ליפטון, שלא לדבר על טווינינגס שהוא ממש מעדן מעודן) – אבל בחינם. ועכשיו, משהתמכרתי, משהו נסדק בחומת הקמצנות. אני שותה ומבזבז תיון אחר תיון (כן, כמו האנשים שלובשים בגדי מעצבים רק פעם אחת ואז זורקים לזבל, אני משתמש בכל תיון פעם אחת בלבד!).

אני מקווה שהוידוי בפניכם יעזור לי לצאת ממעגל ההתמכרות האינסופי, שכידוע הוא רחוב חד סיטרי שנגמר רע (חוף תל ברוך? מוסד גמילה הסתדרותי, באותו תא עם אריק איינשטיין?).
בכל אופן, עם או בלי קשר, לאחרונה יצאתי לשני ריטריטים, בהפרש קטן יחסית של חודשיים. ריטריט, כלומר retreat , הוא בדרך כלל קורס ויפאסנה שנעשה בשתיקה מלאה ועם סדר יום שכולל בעיקר מדיטציות ולימוד "דרך האמצע", הדרך הבודהיסטית. שני הריטריטים האלה היו בקיבוץ תובל, מקום גבוה גבוה מעל כרמיאל. כל כך גבוה, שבלילה האורות המהבהבים, ממפרץ חיפה ועד צפת כמעט, פרושים לפני המתבונן כמו ממטוס.

נוף תובל. הצילומים אינם שלי ואני מתנצל הן על איכותם הבינונית והן על זה שגנבתי אותם מאתר "ידידי הדהרמה".

הרבה אושר ידעתי במקום המקסים הזה, ותובנות שלא הפסיקו להגיע ולהפתיע, והמון שֶקט שזרם פנימה עם האויר הנקי, וניקה אותי מפנים עד שיצאתי חדש. אפילו תיקון מסוים ידעתי שם, תיקון באחד המקומות הכי כואבים בנפש, מקום שלא חשבתי שאוכל לרפא. זה קשור ודאי לכך שתובל הזכיר לי את הקיבוץ שלי כמו שהיה פעם, כשעוד היו בו מדרכות צרות, לפני שהפך מגרש חניה למכוניות.

הנזיר אנטוניו במדרכות תובל.

והנה, בסוף הריטריט הראשון, בין העצים והציפורים, בתוך השלווה הנפלאה שאפפה אותי יחד עם אהבת האנשים, נתקע לראשי, מכל השירים שבעולם, השיר "זיוה".

[המשך יבוא, ואחריו עוד כמה. יצא לי פוסט ארוך מדי]