| 10/2002
נרקומן הגן ונרקומן הבניין
יש לי ביומן האוף-ליין מעין מדור קבוע: "תמונות שהוחמצו" בו אני מתעד בכתב תמונה שזינקה לנגד עיני כשהמצלמה, שיט, לא היתה עלי.
במסגרת מדורנו "תמונות שהוחמצו" הפעם: הנרקומן של הבניין שרוע כהרגלו על מזרונו המטונף, בצל הכניסה למבנה החדש והמהודר בו אני עובד. הוא מחזיק בשתי ידיו, פרוש מעל ראשו, עיתון יומי שכותרתו הצעקנית באדום על רקע שחור: "חי או מת?". ממראהו האפרקדן אפשר לחשוב שהשאלה מתייחסת אליו.
הערה: הכותרת התייחסה לראש הזרוע הצבאית של החמאס.
הסבר: הנרקומן של הבניין הוא הנרקומן של הגן.
רקע:
אני עובד ליד מה שהיה גן ציבורי קטן, שהתפרסם בנרקומנים שלו ועוד יותר בהומואים שבאו לחסות בצל עציו המעטים. ההומואים והנרקומנים השתלבו בגן זה בברית אפלה.
מעבר להם רבצו בגן, על שולחנות מטונפים, שחקני הקלפים הזקנים, שמבטם מחוק וסקפטי גם כשהיו שקועים בקלפיהם וגם כשסיננו אלי, הסקרן, עיניים עוינות. אני דווקא חשבתי שהם צבעוניים מאד.
מן החלון הצמוד למחשב שלי נשקפו אלי צמרות עבותות של עצי שקמה, ומעבר להן המניפות האקזוטיות של עצי הדקל. הלאה מזה, מעבר לגן, ראיתי גגות בנייני בהוהאוס יפיפיים, שילוב של אקלקטיקה מזרחית וקוים ישרים.
היופי הזה היה בחלקו תוצר של הסתרה. שכן, כאשר קמתי ממושבי ראיתי מתחת לחלון, בצמוד לביניין, ערימות פסולת, ובניין מרקיב ומזוהם ששימש פעם כשרותים ציבוריים ועכשיו משמש מזרקה ציבורית לנרקומנים.
יום אחד באו טרקטורים ומיני מנופים, וניסרו את העצים.
תחילה הפכו השקמים לשלד רזה. אחר כך נוסר גם השלד.
סיפורם של הדקלים היה שונה. הם נקשרו במין חבלים חזקים, באופן שלא היה מבייש אף מקצוען s/m יפני, עד שלא נותר מהם אלא גליל מהודק וארוז. אחר כך - בתהליך שכה הפליא אותי עד שתיעדתי אותו, מחלון חדר העבודה, בחצי סרט - אחז בהם מנוף גדול, הרימם בקלילות כאילו היו קיסמים, והניח אותם בזהירות על משאית ארוכה, שנטלה אותם לאי שם.
מאוחר יותר באו בולדוזרים, שעקרו הכל ושיטחו את השטח לאדמה חולית ישרה. לא צריך לחוש החמצה שפספסת את גיבוש ג'נין, כשמול העיניים שלך הדרקונים האלה נותנים בראש למקלט ומפוררים אותו כאילו היה עשוי מחול. מייד אחר כך באו כלי חפירה והחלו לחפור לעומק ולמרר את חיינו ברעש. במקביל גודר השטח בחומת פח. היום יש שם בור ענקי. אומרים שהעירייה בונה שם חניון תת קרקעי. טוענים גם שישתלו מחדש את הגן. אבל האנשים במכולת, שיודעים הכל לפני כולם, אומרים שלא ישתלו.
הנרקומן היה חלק טבעי בנוף הקודם של המקום. בייחוד הסתובב באזור המפוקפק ביותר של השרותים הציבוריים המתפוררים, ששכנו כאמור דווקא ליד הבניין שלנו. אדון לעצמו, בעל מראה ים תיכוני-מזרחי, תלתלים חומים, מבט מחוק של נרקומן, נישא אליך מלמטה, מעיניים מושפלות, וסוג של יופי מיוסר. דומה כאילו דבק גם בו משהו הומוסקסואלי. נסיך מקומי בטריטוריה שלא יסתלק ממנה גם אם יחולו שינויים מוחלטים כמו מחיקת הגן, הריסת המבנים המתפוררים, גידור השטח והפיכתו לאתר בנייה.
כל השאר עזבו. לפעמים כשאני יוצא מאוחר איזו מכונית עוצרת לידי בתקווה - ככל הנראה אנשים שמתגעגעים לסוג המפגשים שהתנהלו בגן פעם. לשווא, כי עם רדת הלילה לא יוצאים יותר מבין צללי הגן נערים עצבניים. הנרקומנים האחרים גם הם הסתלקו. מאחורי חומת הפח נעלמו גם שחקני הקלפים הזקנים.
אבל הוא נשאר, להפתעתי.
אני זורק בו מבט חושש, כשהוא מסתובב באזור הכניסה לבניין, ושולח מטה מבטים שאינני מפענח.
ואז באים אלי רגשי אשם על שהוא מפחיד אותי, ואני אומר לעצמי שדווקא זה מה שיביא עלי את סופי, כשיחליט לתקוף אותי. כי אני מעצבן אותו בהתנשאות שלי, בחופזה האטומה שלי. במקום לקשור איתו שיחה, להתיידד.
איך אני יכול להסביר לו שאנחנו נפגשים בדרך כלל ברגע הלחוץ ביותר, כשאני ממהר להחתים שעת כניסה? שגם ככה אני מאחר יותר מכל אחד אחר בעבודה?
אבל אני מתחמק: לב הבעיה לא בזה, אלא בפחד שאני חש, במבטים הפחדנים, הבורגנים כל כך, שאני משגר כלפיו.
ודווקא הסביבה של אתר הבנייה, בניגוד אלי, מקבלת אותו יפה כל כך: לפני כמה ימים ראיתיו מטאטא את הכניסה לאתר. כעבור יומיים התעסק עם חלקים קטנים מפלסטיק שהיו מפוזרים על המדרכה. הנה, עכשיו גם הוא עובד יותר ממני. ואני, הפקיד הקטן, משגר מבטים שפניים, במקום לאמץ אותו אל חיקי ולשמוע באוזניים קשובות את סיפור חייו המרתק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
