החיים הם במקום אחר

אפשר רק לשבת בכיכר ולנסות להתאושש. לחזור לחיים האלה שכאן, שככלות הכל אולי טעיתי והם טובים יותר מהחיים בהודו. לא "אולי": טעיתי אז, בהודו. הגהינום הוא באמת בעולם השלישי.     העיניים לחות עדיין לחות ביל קלינטונית של ספק גרגר אבק חודרני. זוכרות ילד שאימו נתנה אותו לקרקס, והקרקס גם הוא נטש אותו, וכן הלאה.  הגוף כפוף, מנוצח ומותש. זוכר ילדה בחוץ, שורטת בדלת כחתול, בזמן שאימה בפנים, שוכבת עם לקוח.     מתאושש לאט לאט, בלי לשים לב, ומתחיל לטוות סיפורי חיים של אנשים סביבי, כהמלצת עמוס עוז, זה תמיד מה שהוא עושה כשהוא מחכה בתור לרופא, ואפילו ברמזור במכונית, מסתכל על האחרים וטווה. ככה אולי תצא מהכתיבה האוטוביוגרפית היומנית והמאוסה שלך.     ארבעה יושבים ממול, בעבר השני של הככר. עיני מתגלגלות ללא מחשבה ובחירה אל הבחורה הצעירה. מעבר לזה לא רואה. אני כבר מכיר את האופן שבו בחורות צעירות משתבצות בהתבוננויות כשלטי נאון צעקניים, עושות אותך קטן וכָּמֵהַ, ועם זאת מנצנצות עיניין הלאה, צימוקים בבייגל החיים המתוק.  כשהארבעה קמים רואים שהם זוג הורים וזוג צעיר. מי מהצעירים הוא הצאצא של ההורים?  קודם אני חושב הבחורה, ששמלתה ארוכה וצנועה, אחר כך חושב הבחור, שהתפקר. על ראש האבא כיפה קטנה, דתי נאור ומחפש, נוֹרות התָוִיוֹת ממוחי.  הבן התפָּקֵר אם כן, נעשה עגלגל קצת, זעיר בורגני, גס כמעט. זה לא מספיק, לא מספיק. עוד פרטים! לא באים לי, לא באים. רק על עצמך לספר ידעת. בגלל זה עמוס עוז הוא עמוס עוז ואתה גרגר אבק שיעוף הלאה עוד לפני שהבין משהו.
ממול בחור צעיר עגלגל, מזוקן, במכנסיים ארוכים שחורים וטי שירט שחור, ארקדי דוכין נצחי. בנאדם טוב, דכאוני.  לא כמו תסרוקת הפוני שלידו, שמדבר בפלאפון כל הזמן, מחייך חלקלק. גם אבא של החלקלק היה כזה. סוחר. משלח יד, המְצֵא עכשיו משלח יד! סוחר עורות, אם כן. חנות בבן יהודה שטראסה. ולפני כן, עשר דורות של סוחרי עורות חלקלקים בגרוֹסֶנוֹיגָאסֶה, וינה.            הוריו של דיוקנו של הצעיר כארקדי דוכין, היו אנשים טובים, כמוהו, רוחניים, עשו עלייה מרוסיה הגדולה, שונאים את המולדת ומתגעגעים אליה, ליערות, לתאטראות. (משלח יד, עכשיו!) האמא.. פקידה מתוסכלת עם חלומות אמנותיים? לא, מורה פרטית. (אישה גדולה, חזקה, ועם זאת רכה אליו, אל בנה יחידה). מורה לפסנתר, זהו זה. והוא ילד טוב, עדין, נטייה לאמנות, אבל מה? דכאוני. עלול להתאבד פתאום. הם, הוריו, לא יחצינו את יגונם המוחלט, הסופי, הלוחש את שמו באוזנם גם בשתיים בצהריים. יום אחד יחברו את מפלט האוטו פנימה. לא ישאירו מכתב.
שתי בחורות יושבות על הספסל המיוחד-כאילו, ספסל אמנות בחסוּת (מישהו ריסס על הספסלים גרפיטי שחור: "אוננות בחסות". מישהו אחר השאיר לילה אחד על ספסלי-החסות גושי צואה בקלקר צבוע, ראליסטים מאד. יוהנה, שצעדה איתנו בשדרה כשגילינו זאת קראה: איזה יופי זה, תראו! אתם חושבים שאפשר לקחת אחד הביתה?    אותי זה הגעיל, אבל לא אמרתי כלום).  צוחקות, אבל בעדינות. מצלמות זו את זו, אבל אני לא מצליח להמציא סיפור. נו, הן מחיפה, יהודית קציר כזה, היו חברות בבית ספר, וכשהיפה שכבה עם המורה נפרדו, או להפך, אף פעם לא נפרדו, עד לפני שנה, אז נסעה העצובה מבין השתיים לאמריקה, אולי לתמיד, ועכשיו נפגשות. והמצלמה? אני מסרב להכניס אותה לסיפור. היא סימבולית מדי, וגם אין לי סיפור.
לימיני מתיישב אחד מאגניב. עגילים בתוך תנוכי האוזניים הנמתחים סטייל בת שבט אפריקאי, אָי, זה בטח נורא כואב. מכנסי צבא. פירסינג בגבה, קעקוע בזרוע. משקפי שמש על הפדחת גלוחת השיער. זה נוח ללכת ככה עם המשקפי שמש, או שזה רק מאגניב? עוד אחד מהדברים שאף פעם לא אדע. זה לא-אני מישראבלוג. נזכר בבלונדינית מהסדנת משחק. "יפה לך שיינקין". במפגש הבא אשאל אותה: "את יודעת מה זה בלוג? באינטרנט?" כן, בטח, למה אתה שואל? "לא, סתם, השתמשת בביטוי הזה, "יפה לך"".      בא מישהו ומתיישב ליד לא-אני. לא-אני נובח עליו משפט מתריס דרך קִרבה. קשוח כזה. עכשיו הם מהנהנים הנהון עייף בראש לעוד אנשים שמגיעים. יש כאן איזו התכנסות. אה, ההומואים ממועדון הסרט הורוד, כמו שראיתי עם.. מישהי, אני לא זוכר מי. ישבתי איתה פה הרי. אבל יש זוגות, ובחורות יפות. לסביות? גאי פרנדלי?        מגיע מישהו קצת שמן וקצת קשוח על קטנוע, חוצה את הכיכר כמו שמקובל, כדי להחנות ליד. עובר בין היונים שמנקרות משהו על הריצפה. פתאום מסתובב לאחור תוך כדי נסיעה. אולי בגלל שהסתובב, אני מדמה לשחזר רחש קל בין היונים. הקטנוען מחנה באיטיות, מוריד קסדה, פותח ארגז. יונה אחת לא זזה. הקטנוען מופתע, ממש כמו כולם. הוא נסע כל כך לאט, ממש זחל.  האם יתעלם באלגנטיות? מאוחר מדי, לא-אני לידי צועק לו משהו. הוא פורש את ידיו, מה כבר יכל לעשות. היונה שלא זזה עדיין לא זזה.  יש בזה משהו מצחיק מאד, ואני נאבק בחיוך שמזדחל על פני ומתבונן בכל השאר.  האם יבצעו לינץ' מוסרי באופנוען?  הוא חוזר אל זירת הרצח, אל היונים שממשיכות לנקר באדישות גמורה סביב זו שלא זזה.   לא-אני קורא לעברו: "רוצח! אתה בודק דופק או עושה וידוא-הריגה?" האופנוען פורש ידיו שוב, מה אפשר לעשות.  ניגש אל היונה, מתכופף, מרים כנף, שומט, אחר כך מרים את כל הגוויה וניגש לפח וזורק, בטבעיות, כאילו כל חייו פינה גוויות יונים שדרס. אני מעיף מבט בקהל. הולכים לגמור על אופנוען?  מצפה לאתי אלטמן חוצבת להבות שתעמיד אותו במקומו, ואז המצפן המוסרי יהיה שוב בידי, ובטח אני אזדהה עם האופנוען המותקף, רק בגלל שהוא מותקף.   אחת משתי הבחורות היהודית קציריות מליטה ראשה בידיה, אבל אני לא יודע אם זה קשור ליונה. השנייה לוטשת מבט, אולי מזועזע. אני שוב נאבק בחיוך. ארקדי קם וחיוך נבוך ומיוסר על פניו, חוצה את הכיכר, משתהה לרגע ליד שתי הבחורות, כאילו התכוון לפנות אליהן בדברים, באמת יש כאן פוטנציאל לקשר. ילחשו זעזוע על מות היונה בכיכר, יהפכו לשלשה רוסית, כל אחד אוהב/ת את השני/ה ומדי פעם מאיימים להתאבד. ופעם בשנה יבואו לכיכר וידליקו נרות.  בתת מודע נלחשות לי שלושת הציפורים שראיתי במו עיני נטרפות על ידי חתולי רחוב, כולן בשלושת החודשים האחרונים.  או אולי אני חושב על זה רק עכשיו, כשאני כותב, וסביבי נאספת חבורת חתולים, ג'ינג'י רוכב על לבנה ומהרהר מה לעשות בה.  אבל גם זה כבר לא ההווה, הוא נדחק הלאה, שהרי חציתי גדר ועברתי לכתוב ברחבת בית הקפה הריקה שבצד הסינמטק. לאחרונה הם הרחיבו פה, התפרשו אל הרחבה.    האופנוען גלוח הראש צעד לעבר החבורה שלצידי, ואמר, אולי בתשובה לקריאות הלגלגניות של לא-אני "אצלי בחצר יש המון חתולים. הם כל הזמן מציקים לכלב שלי".
בסוף, תאמינו או לא, כולם הלכו, והיחידי שנשאר זה המנוול עם הפוני.