| 10/2002
תשובות לשאלון השבועי
מיהו הצייר האהוב עלייך?
דה-קיריקו Giorgio De Chirico
אבי הסוריאליזם, אבל טוב ועמוק בהרבה מהסוריאליסטים.
(הסוריאליסטים, לידע כללי, זה דאלי - זאתאומרת הוא הידוע מבינם, וככל הנראה גם הגרוע. הרבה בלוגרים ציינו אותו, אז חבר'ה - כל מי שמתחיל ללמוד אמנות יודע שדאלי גרוע. יש לו רעיונות, אבל אין לו טקסטורה, והוא גם שטחי (ולכן המוני). מצד שני, זה בסדר גמור לאהוב אותו בתור התחלה. עוד סוריאליסט, שהקדים את דאלי - מגריט. מגריט שינה את סגנונו לסוריאליסטי לאחר שנתקל בציורו של דה קיריקו "שיר אהבה":
התמונה האהובה עלי של דה קיריקו:
אני אוהב גם את אנדרו וייט האמריקאי, ששייך לזרם משולי האמנות במאה ה-20 - הנאו ריאליזם האמריקאי.
הנה ציורו המפורסם Christina's World:
כמו כולם אוהב את ואן גוך (הייתי יום וחצי במוזאון שלו באמסטרדם). בנוסף אוהב את פול קלי,ז'אן ארפ ורבים אחרים.
אוהב כמובן את הציורים של חבר שלי, הצייר.
אם היית יכולה להתחלף עם מפורסם אחד, מי זה היה?
טום וייטס.
עדיפות שנייה: וודי אלן.
מהו האלבום ששינה את חייך?
יש אלבומים שגדלתי עליהם. הם היו בבית לפני, לא אני בחרתי בהם - ודווקא בגלל זה הם נחרתו עמוק בתוכי, ואני קשור אליהם חזק עד היום:
** קסטה שהייתי חורש שוב ושוב בזמן שהייתי עם הורי בארץ אחרת, והתגעגעתי בטרוף לארץ:
צד 1: אריק איינשטיין- א"י הישנה והטובה.
ישנה כל כך, וטובה כל כך! התגעגעתי אליה בטרוף, למרות שהייתי עדיין ילד.
צד 2: הגשש החוור - הלו, זה רדיו? וכמה שירים כמו:
"אנחנו באנו לכאן, לאלוני ממרא, במצוות אלהים הבורא. יורדים אל העם, ועושים ילדים, אנחנו מלאכים נחמדים" (שיר המלאכים שבאו לשרה אמנו).
** חווה אלברשטיין - משירי ארץ אהבתי
** נורית גלרון המוקדמת (4 התקליטים הראשונים, הכי דכאוניים שיצאו בעברית)
** New York Rock&Rol Ensamble
** דון מקלין - התקליט "אמריקן פאי"
** כוורת - סיפורי פוגי
התקליט הראשון שקניתי, והיה אחד האהובים עלי כל גיל ההתבגרות (חרשתי אותו אלפי פעמים, אני חושב):
קווין - להיטים גדולים
אחר כך - פינק פלויד (התחלתי מ"להיטים גדולים לריקודים" - יצא להם אוסף כזה). מי מאיתנו לא חלם שהוא עומד על הבמה עם הגיטרה החשמלית ב- shine on you crazy diamond? בעיניים עצומות, עם הידיים כאילו מחזיקות את הגיטרה ופורטות. וואו, ואיך היינו בטוחים שזאת המוזיקה הכי מושלמת שנבראה, ושאנחנו כל כך חכמים בהביננו אותה!
הרבה יותר מאוחר - המוזיקה שיש ברשימה בצד.
והספר?
אני תולעת ספרים מגיל אפס.
בבית ילדים לא הייתי נרדם מפחד. קראתי ספרים עד שהייתי נרדם באור דלוק, הראש על הספר.
ספרי ילדות: "איה פלוטו", "ג'ים ונהג הקטר", "פו הדב".
גיל ההתבגרות: אליסטר מקלין (אוי לאותה בושה), אחר כך רומן גארי (הוא אמיל אז'אר). עשיתי עליו עבודת גמר, ותוך כדי עבודה נגמר לי ממנו.
ספר שמאד השפיע עלי בגיל 17 או 18 היה "מה מעיק על פורטנוי" Portnoy's Complaint של פיליפ רות'. הדיון המאד גלוי בסקס ובעיקר באוננות עזר לי מאד. גם הבנתי שבניגוד למה שרומן גארי חושב, האדם אינו מושלם ואין לשאוף לאיזה אידאל מושלם.
אחר כך הספרים ברשימה בצד, שמהם הכי משפיע הוא "זכרון דברים" לו אני סוגד.
מיהו הסופר האהוב עלייך?
יעקב שבתאי.
הרבה ספרים יפים יש בעולם. אבל במהלך חייו זוכה אדם רק לקומץ ספרים שנכנסים לנשמה, שנגררים איתו ברחובות הרבה שנים אחרי שקרא אותם, שהוא מגדיר את עצמו באמצעותם.
כנראה שעם "זכרון דברים" תהליך ההיבלעות הזה קרה לא רק לי. הבנתי זאת לראשונה לפני כעשר שנים, כשאלמוני אחד בחר להגדיר עצמו במדור "קשר" בעיתון "העיר": 'יותר צזאר מגולדמן'. מאז גיליתי אחרים שנשבו. הנה, דרור ב', בדיוק כמוני (החקיין!), כותב כיצד הוא הוא מחפש ליד מצודת זאב את הרחובות בהם שוטט גולדמן. והמתרגמת לצרפתית של הספר מספרת שהיא מדמה לעיתים לראות את מכוניתו האמריקאית הגדולה של צזאר חולפת ברחובות העיר, וליבה מחסיר פעימה.
מיהו הרול מודל שלך?
טום וייטס.
אבל זה מודל כל כך רחוק ממני שאני לא מנסה להגשים אותו.
יש להודות, במבוכה, שמודלים שוודי אלן יצר בסרטיו השפיעו עלי, גם בתת מודע. כתבתי על זה כבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
