כן, אני אוהב אותן. אוהב את הרעננות הניבטת אלי מאגלי הטל האדמדמים, את טעמן הנמרץ, טעמה של אותה ציביליזציה מזרח תיכונית ששלמה בן עמי חולם עליה, וטעמם של המטעמים האיטלקיים של אימי, הכי טובים בחלק הזה של אגן הים התיכון.
אבל זוהי אהבה שצל זיכרונות העבר מוטל עליה. צל הימים בהם הייתי נכנס לחדר האוכל, מתכופף אל המגש, וחותך מהר קדימה בין זרקורי המבטים הצולבים של האספסוף חורש הרעות, הקרוי גם "החברים בארוחת הבוקר". בהגיעי לשולחן הייתי מתיישב מייד, מפליט אנחת רווחה, מפטיר הנהון קטן לשאר החבר'ה. אוחז הייתי את העגבניה בידי האחת, ובשנייה מתחיל לחתוך בה חתכי אורך, מתלבט: שניים או שלושה? חשוב לחתוך לפרוסות דקות כדי לא להיות נלעג, אבל מאידך חשוב עוד יותר לפרוס בזריזות, ולא לחשוף גמלוניות. כשסיימתי צד, מסובב הייתי את העגבניה על צירה, וחותך בכיוון הנגדי, בעוד ידי השנייה מהדקת פנימה את העגבניה הפרוסה, שלא תתפרק לי. בגאווה חשבתי: חשוב לאכול ירקות! (רק דאגה אחת אחזה בי, והיא נגעה לבשר הלבן, הנא, שבחוט השדרה של העגבניה. אבי היה חוזר ומזהיר אותי מסכנותיו הנוראות של אותו רעל לבן, תמים לכאורה, אבל אתה יודע איזה בעיות נור-איות היו לכל מיני אנשים אחרי שאכלו ממנו בטעות או בפזיזות, אל תשאל! הסכנה היתה כל כך גדולה היו שכמעט והאפילה על אסונות גדולים בהרבה, שארבו לי ולחיי השבירים, למשל בקופסאות שימורים שפג תוקפן. מתלבט הייתי, אם כן, מה אעשה בחוט השדרה הלבן. לעיתים חתכתי ממנו ריבועים לבנים קטנים שהוגלו לשולי הצלחת. לעיתים בלעתי חלקים ממנו, שסופחו לאדום הבריא, בעצימת עיניים, על החיים ועל המוות). אחר כך הייתי הופך את העגבניה על צידה מניף את הסכין, ומבליע חיוך של שביעות רצון, כשקוביות אדומות, ריריות ומלאות חיים, החלו לפול אל הצלחת. יש בזה ויטמינים! עוד מעט ינוחו לצידם גבשושי הקוטג', בניגוד מענג של לבן מול אדום, חלב נימוח יחד עם בשר רענן, אחדות הניגודים. דמיינתי את עצמותי קמות והופכות לשרירים.
זהירות מהלבן
ואז, יום חמישי אחד, שמעתי את עוז, בן קבוצתי, אומר לי:
'למה אתה לא אוכל את זה'?
'את מה'? הסתובבתי אליו
'השארת כמעט חצי עגבניה. תאכל את זה!'
'אל תגיד לי מה לאכול'
'שמע, אתה תאכל את זה. אי אפשר לזרוק את כל זה, איפה אתה חושב שאתה חי?!'
הבטתי אליו, מחפש שמץ חיוך, אבל פניו ניבטו בי קשות, בתעוב, צדק, וזעם. הבטתי בשארית העגבניה, בעוקץ המת ומעט הקליפה סביבו. אולי הוא צודק? אני בזבזן, פרזיט! נמושה, נסיכת הנילוס, כמעט אישה.
אבל איך אפשר לאכול את זה? זה זבל. לא אומרים זבל על אוכל. תראה לו מה-זה, תראה לו שלֵךָ לא יגידו מה לעשות. כן, אבל הוא מסוכן. רק לפני חודשיים הוא שבר את היד לצור הביריון. בטעות, בהתקף זעם. בהיסוס חתכתי מעט משארית העגבניה, והנחתי את החתיכה בפי, רק שיניח לי.
היום אני חותך עגבניות במטבח שלי, בגפי, חוגג את השחרור מעולו של עוז. שילך להזדיין עם הפרות. גם אם אזרוק חצי עגבניה, הוא לא יוכל לגעות עלי! אבל ברגע הבא תוקף אותי הספק: לאכול את הקצה, או לזרוק כאילו הייתי נסיך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
סכנה כפולה