החיים הם במקום אחר

[המשך של זה]

ואז, בחג החנוכה, הלכתי לריטריט נוסף. הריטריט עסק במושג הריקות בבודהיזם: שתים עשרה שעות ביום ניסינו להפנים שכל מה שנראה סביבנו ובתוכנו – ובעיקר "האני", האגו, שההאחזות בו היא מקור כל הצרות – אינו קיים במובן שאנחנו חושבים ומרגישים אותו קיים.    ושוב הייתי מאושר, והרגשתי אפילו יותר נקי מהפעם הקודמת, נטול כל כעסים.  

      פתק על לוח המודעות של הריטריט

לקראת סוף הריטריט, בהולכי בין הפרחים הלבנים, שמעתי צליל מוכר, ולהפתעתי נוכחתי שפעם נוספת נחתה עלי "זיוה"!        

חשבתי מחדש על כל העניין. על הדיכוטומיה שעשיתי בין הקיבוץ: שנוא, קפוא, נצחי כמו גיבנת על הגב;  לבין תל אביב: ים של אנשים ומקומות שוטף אותי בהשתנות תמידית.

ופתאום, בין הפרחים, הבנתי שהקיבוץ לא באמת קפוא וכבד וטרגי, כמו שתל אביב לא באמת קלילה ומנצנצת.  זה אני  קפוא וכבד וטרגי, נכון יותר זה ה- אני שאני גורר לכל מקום כמו שרשרת עם משקולת שמחוברת לרגלי אסיר (מישהו אמר לי שבהודו אפשר עדיין לראות ברכבת אסירים עם שרשראות כאלה). והמוזר הוא, שהאני הזה, הכבד, הוא בכלל  פיקציה שלי!

[שאלה נפרדת היא השאלה הפוליטית: איך יכולתי להזדהות כל כך עם טקסט כל כך שמאלני, כשבתקופה ההיא כבר גיבשתי לי – בעצם כחלק מן המרד שלי בקיבוץ – את האנטי שמאלניות הידועה (טוב, אמנם בציבור מאד מצומצם, אבל ידועה) שלי?  אולי התשובה בגוף השאלה: רתמתי את פוליאנה פרנק למאבק בקיבוץ ובצבא, שני אויבי הגדולים, והשמטתי את המסרים יפי הנפש. ואולי אין שם בכלל מסרים יפי נפש? זה שאישתו קוראים אותה יוספה (ראו למעלה, סעיף 4), נשמע ממש ערבי! וחוץ מזה, הכל ניגודים וסתירות, וזו בדיוק הסיבה שהאחזות בדעה פוליטית היא טיפשית. כמעט כל חיי אני מוקף שמאלנים, בדרך כלל מן "השוליים הסהרוריים".  לא פעם קורה לי שאני מחבב מאד אמנים שמאלניים. למשל, לפני כחודשיים ראיתי מודעה על הופעה של "הבילויים" ויהלי סובול, בארבעים שקלים בלבד. זו היתה הופעה לכבוד יומולדת ל"סלון מזל".

 פרות עם רובים. בסלון מזל

בלילה הפכתי את עורי האנטי שמאלני והלכתי למאורת הפריצות הזאת (אל תתנו את המעיל לאשת המלתחה במועדון הזה. היא תיקח ממכם עשר שקל). יהלי סובול הסביר שהוא רק החימום של החימום, וניגן שיר אחד בליווי הגיטרה שלו, והבילויים גם הם לא האריכו בשירים. דברים טובים לא צומחים על עצים זולים.  אני לא מספר את זה רק כדוגמה להפכפכנותי הפוליטית: אחר כך, בריקודים, הדי ג'יי היתה "אליוט", שהיא לא אחרת משרון בן עזר. ושבוע אחר כך, בארוע יומולדת של מישהי, היא שוב תיקלטה אותי לדעת. רציתי, בשתי הפעמים, לשאול אותה המון דברים. אבל לא היה לי נעים לבוא אליה עם הזיוה הזאת מלפני חמש עשרה שנה כמעט].