החיים הם במקום אחר

רציתי לכתוב משהו לפני היציאה לריטריט. כנראה לא אספיק.

אני תקוע בתוך המסיכה שיצרתי לעצמי כאן. כל הזזת גבה ישראבלוגית עולה לי במאמצים. ןמה אם זה לא יתאים לפרצוף שלי כאן?.

כך קורה שבעוד שביומן הפרטי נערמות המילים (אמנם, בקצב מזערי של כמה מישפטים לשבוע) – בבלוג אני מפרסם בערך פוסט לחודש.

מצאתי איזה קטע חסר משמעות ביומן. אולי הוא מתאים למסיכה.

16/11/04

אני רואה אותה ברחוב המלך ג'ורג', מהחלון של הבורקס של אמא  (16 ש"ח כולל טחינה, עגבניות, חריף שאני לא נוגע בו  ו-שימו לב – ביצה), נכנסת בסערה לפיצה ב- 10 ש"ח כולל קולה  (רק 8 ש"ח אם משדרגים את הקולה לטרופית),  בלבוש מינימלי, באמת מינימלי, ונעצרת פתאום בפתח, גופה נקשת לאחור, כדי לנשק את המזוזה.

מה הזלזול הזה, הנדהם ועם זאת אוטומטי, שעולה בי?  הדת שלה פחות טובה משל אחרים?

אבל הבעיה היותר גדולה היא שהאנשים האחרים, ובייחוד כתבי העיתונים,  כבר ראו את זה בשבילי, כבר ניסחו את זה בשבילי. מישהי בשם מיכל אפילו עשתה סרט תעודי על ג'ני וג'ני, בנות 15  מבת ים, שהולכות עם חולצות בטן וגזרה נמוכה, כמו האלמונית בפתח הפיצה, ויחד עם זאת חולמות להנשא לבחור ישיבה.

אין מחשבה חדשה תחת שמש הכפר הגלובאלי. איזו בעיה!