החיים הם במקום אחר

"אמרתי לו: עם איתָי זה לא היה ככה. עם איתי הסתדרנו. עם איתי היינו מגיעים למקומות הכי מיוחדים. איתי היה מסתכל במפות. עם איתי היתה שמחת נזירים בקדירת חרס. אתה זוכר?" "לא היית צריכה להגיד לו" "אתה זוכר?" "נו בטח. המסעדה עם התפריט בעברית. בברך הדנובה"  "זה היה באסטרגום. אמרתי לאמא שלו שהיינו באסטרגום! היא ממש התפלאה"  "מה יש להתפלא. זה הכל היה רשום בספר האידיוטי של לפיד. אז עוד לא הכרנו לוֹנְלִי פּלָנֶט. לא היית צריכה להגיד לו"  וממשיכים להעלות את גירת הזכרונות בפעם האלף. משחזרים כל פרט, בונים בזיכרון המשותף חלקת גן עדן מומצא לאחור. איך כבשנו את אירופה. דולמבחצ'ה. ייצ'ין. ברנו. סלמנקה. נזרה. והספר של לפיד, שאת עטפת טוב טוב בנייר של מתנות, במבט מפוחד, כדי שלא ידעו שאנחנו יהודים, ואני הסתכלתי עלייך והתגלגלתי מצחוק, אבל גם הבנתי, כי זה את ואני נגד כל העולם, ובאמת, בעלת הבית בבניין הדירות בבודפשט בלילה הראשון,  היה ברור לגמרי שהיא הסגירה יהודים לגסטאפו. ושוב רכבת בין היערות הזהובים האדומים הירוקים, "כמו באגדות", וכשהולכים בהם הכל "פטריות ופטליות", ואי אפשר שלא לדרוך, גם  על כאלה אדומות עם נקודות לבנות, ושנינו לבד ביער שרים ביחד "לטיול יצאנו", רק אז גיליתי לראשונה שיש פזמון, והוא השיא: "צב גדול מצאנו בדרך, בית ענקי הוא נשא על גב" ומשהו על תהלוכה נהדרת.    וזו לא רק בדיה: היינו אז שלושה, את אני והשמחה הבאה. והיום את איתו ועם הילד בבטן, ואני לא שמח כמו שמנומס להיות, ואת אומרת "אבל רציתי שיוולד לי אחד עם חולצה משובצת ומשקפיים". אָת עם הילד הלא לגמרי רצוי, ואני עם שמחת הנזירים, נחמת עניים. הבנתי מאוחר מדי שיש רכבות שאסור לרדת מהן.