קיבוץ: הירח מפלס לו דרך, עיגול זוהר יחידי בים של עננים לבנים-אפורים. אבל למעשה, מן הצד המדעי, זה הפוך: העננים הם אלו שמפלסים להם דרך בשמיים הכבירים, שהירח האדיש הוא חלק מהם. בדיוק כמו... האינדיבידואל, רציתי לאמר? שכאילו מפלס לו דרך אבל למעשה עומד נטוע במקומו בעוד ההמון הוא זה שנע בחירוק שיניים? ההרגל הזה, להמשיל: "בדיוק כמו..." עוד לפני שאתה בכלל יודע כמו מה.
רכבת: הרגעים הנדירים כל כך בהם אני צוחק כולי, מטלטל כילד בצחוק חסר שליטה, שמזכיר לי מייד את ימי עם המי'תולוגית. זה קורה כשהכרוז האוטומטי האדיב-מדי,האירופי והשקט, משתבש ומתבלבל: "נוסעים נכבדים, הרכבת תי..." "הרכבת תיכנס מייד..." הרכבת תי..." "הרכבת..." "הרכבת הינה..." "נוסעים נכבדים, הרכבת..." ובכל פעם, בתחילת המשפט המתח הזה: אולי הפעם זה יצליח לו? אני אוהב להרגיש שנית, כמו בילדות, את הדרמה של המשפט: נשימה נעתקת מהתרגשות: "מה יהיה המשך המשפט?? תגידו כבר!" אני מצליח לחוות את הדרמה של המשפט לפעמים כשאני מסטול מאד. "נוסעים נכבדים, הרכבת הינה רכבת מאספת מ- [קול אחר, ממוחשב עוד יותר] באר שבע צפון, ל- לב המפרץ" המסלול היה מופרך והפוך למסלולנו, ופה כבר פרצתי בצחוק פרוע, עד שמישהו בקרון הסב את הראש לאחור. וכמו הכל בחיים שלי, גם זה נגמר בטרגדיה: הכרוז האוטומטי הוחלף בנַבְחָן הנאצי, סדרן הרכבת הגס עם הרמקול החזק מדי, שתיכף יתחיל לצווח באוזנינו ולאיים עלינו שנוודא שוב ושוב שלא שכחנו תיקים וחפצים, ויזרז אותנו להתקדם הלאה מהקרונות האחרונים, ולא הייתי מתפלא אם היה מתחיל לשאוג " התחנה הבאה טרבלינקה! שְנֵל, יוּדֵן, ראוּס!". למרות שהגסות שלו בעצם ים תיכונית מובהק ולא גרמנית. לגרמנים מתאים יותר הכרוז הממוחשב והאדיב. איך עושים שרגעי הצחוק האלו לא יהיו נדירים כל כך? הצחוק שלי בדרך כלל איננו אפילו צחוק: זהו גיחוך אירוני (נימתו כנימת מה שכתבתי על "הטרגדיה" עם הנַבְחן הנאצי) וצלילו חלוד ודוחה. תסמונת של מישהו מודע מדי.
נסיעה לילית ברכבת. הקרון ריק, רק רחש הנסיעה נשמע. ניגוד מוחלט להמולה והצפיפות של הדרך לקיבוץ. האישה בספר שאני קורא מתארת את חלומותיה והם קמים לנגד עיני בחיות עזה. אני מרים את עיני כשהרכבת נעצרת, ורואה רציפים ריקים לגמרי, עם שורת פנסי רציפים, יפים, ממאה אחרת, שנגוזה מזמן, ולעיתים שעונים בשחור לבן, גבוהים, תלושים מהמציאות. כל זה כמו מחכה להיכנס לחלום שאחלום הלילה, בייחוד כשהרכבת מתחילה לנוע, והכל נע כנגדי לאט ואז מהר יותר ויותר. ועם זאת, אין לי שום אפשרות לחבר בין שני המצבים, העירות והשינה. לפחות לא בזמן העירות.
הגעתי לעיר הגדולה. תחילה שמחתי להביט לתוך מסעדה גדולת ממדים ריקה, כמין המשך של מסע הרכבת. אבל מהר מאד רעש המכוניות והזיהום מאגזוזיהן עורר בי סלידה, ורצון ברור לברוח מפה, למקום נקי יותר.
צלצלתי לחמדת- לספר לו על הדחייה שהרגשתי נוכח חיבוקה המחודש של העיר, ושאני חייב לברוח מפה, ואם הוא רוצה לנסות ביחד קוקאין, פעם אחת. הוא לא ענה. בכל פעם שהוא – או מישהו אחר שאני רוצה להתוודות בפניו – לא עונים, אני גם קצת שמח. עכשיו אוכל לכתוב על זה ביומן. זה לא יתבזבז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
