עוד כשהייתי ילד קטן הלכתי כפוף. במשך תקופה מסוימת, לא ארוכה אך משמעותית, אבא שלי ניסה להזקיף את גבי בדרכו: הוא היה צורח עלי בהתפרצות פתאומית של זעם: "איתי! ישר ת'גב! תכניס ת'בטן!" התפרצויות אלו לא ישרו את גבי, אבל הקפיצו לי את הבטן בבהלה וייסרו את הכליות באשמה. הן לוו בכל מיני ניסיונות לעשות אותי גבר (כך לפחות ראיתי את זה אז, ושנים ארוכות לאחר מכן, עד לאחרונה): בדרך כלל היה מכריח אותי להבריג ברגים או לדפוק מסמרים (המציאות, כמו שכתב ג'ון בארת', מפגיזה אותנו במטאפורות בוטות); הוא היה עומד מאחורי ונותן לי הוראות. בשלב מסוים כשלתי בהברגה או בדפיקה, או שהוא היה מחליט שנכשלתי, ואז היה צורח עלי, אדום מזעם.
כל אלו הביאו אותי עם השנים לפתח אידאולוגיה של כפיפות: במקום להיות צבר זקוף קוצני ומנהיגותי, אני דווקא אהיה יהודי גלותי, כפוף, אנטי- חבר'ה, בעל מוח חטטני ואישיות נאורוטית, וגוף עם נטייה לחוסר תפקוד (נכון שבעניין האחרון לא היתה הבחירה כולה שלי; אבל אחרי שאתה חולה, יש בידך את הבחירה להתייחס למחלה לא כמכת גורל סימבולית שמבטאת את אישיותך החולנית הנצחית, אלא כאל מחלה. וחוצמזה, אני בעצם די בריא).
כמובן שבמקביל היתה בי תשוקה לא פחות גדולה להגשים את מה שאבי רצה שאהיה. או נכון יותר, מה שחשבתי שאבי רצה. או נכון עוד יותר – מה שחשבתי עד לאחרונה שאבי רצה. שהרי לאחרונה הבנתי שאולי אבי רצה בכלל שאהיה מודע לעצמי, ותו לא.
החשוב פה, הוא שהמשכתי להיות כפוף.

לפני שלוש ארבע שנים חל מהפך המודעות בחיי, ואיתו הההקשבה לגוף. עשיתי טאי צ'י, אחר כך רקדתי גאגא, ותאטרון – והכל בקומה כפופה למהדרין. אחר כך רקדתי קונטקט אימפרוביזציה (ריקוד המשלב תנועה ומגע. נראה מיני מאד למתבונן מהצד. ואולי הוא באמת מיני מאד). אחרי שיעורי הקונטקט (הכוללים הרמות של הפרטנר, התרוממויות ונפילות לקרקע) היה כל גופי כואב ודואב, עד שנאלצתי להפסיק. כעבור זמן אזרתי אומץ לשאול את המורה מה אפשר לעשות. היא אמרה שהיציבה שלי גרועה, ואני צריך לעשות יוגה. התחלתי לעשות יוגה. הכאבים, בקונטקט וגם במדיטציה, אכן נעלמו. וקומתי, הפלא ופלא, החלה להזדקף. ניסיתי להזקיף אותה גם קודם: בנוסף לטאי צ'י ולגאגא ולתאטרון (שם עבדנו גם על יציבה) שכבר הזכרתי, ניסיתי בעבר הרחוק פנדלקרייז, ואחר כך גרינברג, וכן שיטת אלכסנדר. רק היוגה עזרה ליציבה. ואולי, בעצם, גם החלטתי הנחושה. שכן הבנתי שאי אפשר להיות אדם מודע בלי להיות מודע ליציבה שלך. היהודי הנודד, הגלותי, מוחו אינו ברגע הזה, כאו ועכשיו, ולכן הוא מרשה לעצמו להיות כפוף ומנותק מגופו.
היום אני-גופי במצב ביניים שכזה: משתמט, ואז נעור ומזדקף. לפעמים אני פוגש מישהי חדשה, או מישהו שלא ראה אותי שנים, ואני תוהה האם מתחת ליציבה הזקופה שאני מתאמץ לשדר לה או לו, מציצה לעיתים אישיותי/יציבתי השפופה מפעם?
(המשך יבוא)