החיים הם במקום אחר

חלק 1

לאחרונה פגשתי את ע' (קיצור שם בדוי) באחד הריטריטים שהייתי בו. הופתעתי לפגוש אותו שם, אך הוא סיפר לי שכבר שנים הוא משתתף בריטריטים, ואף נעשה בודהיסט. את ע'  הכרתי לפני שנים בארגונים הירוקים. הוא היה – יחד עם בחור נוסף, שבניגוד אליו קיבל משכורת (עלובה ביותר, שליש משרה למשרה ושלושת רבעי)  - הפעיל שביננו. כולנו, בגרעין הקשה של הפעילים, נתנו לא מעט, תמורת כלום בעצם. אבל ע' נתן הכל. היתה ביננו חיבה – שנינו תמכנו בפעולה ישירה, אלימה אפילו, אם משום שחשבנו שזו הדרך היחידה שקבוצה של שלושה עד עשרה אנשים יכולה להשיג כותרות בעיתון; ואם משום שבשנינו היה יסוד של אלימות הרפתקנית. אצלי יסוד זה היה סמוי למדי, אך אצל ע' הוא היה גלוי ולעיתים מפחיד. אני זוכר איך הוא סיפר לי לילה אחד בסוד, שבשבוע הבא אנחנו הולכים לעלות על מנופים, לראשונה בארץ, כמו שעושים בחו"ל. כנראה שהבעתי את שמחתי באופן גלוי וקולני מדי לדעתו, שכן כמה שניות מאוחר יותר מצאתי עצמי שרוע על הריצפה, ידו אוחזת בגרוני, והוא מעווה אלי את פניו בזעם: "שתוק, אידיוט! אתה רוצה שישמעו אותנו?"  [האמונה ב"שתולים של השב"כ" בקרבנו הלכה והתפשטה, והפכה משעשועון של ניחושים לפראנויה. אני עצמי התקשיתי להאמין שהשב"כ או גוף רשמי כלשהו ייתן לנו (לי, בעצם) כזה כבוד. אבל יכולתי להבין מאיפה נבעה פראנויה זו, כששוטרים היו מצלמים אותנו בהפגנות המצחיקות שלנו, ופעם אחת, כשבאנו שלושה אנשים מחופשים לרכבת (קטר + שני קרונות) לפתיחת קניון עזריאלי, עמדנו נבוכים מול עשרות שוטרים נבוכים כמונו. "מה קרה לכם?" הם שאלו אותנו "אמרו לנו שיהיו מאות מפגינים!"].  כעבור זמן דעכה פעילותי עד שהגיעה לאפס. ע' לעומת זאת המשיך במרץ רב עוד יותר. הוא תרם סכומי כסף גדולים, והקים בכספו לפחות שני ארגונים נוספים. הוא נתן את כל זמנו ומרצו העצום לפעילות זו.

[לצערי עבר שינוי אידאולוגי, ופעילותו עכשיו לא עסקה רק באיכות סביבה, אלא גם ב"צדק חברתי", כותרת חדשה לנושאים הישנים-נושנים של השמאל: די-לכיבוש ומסכנים-העניים. הייתי גאה בכך שהפעילות הירוקה היתה – בראשיתה-  אלטרנטיבה לשמאל עם רגשות האשם שלו, עם המלחמה הנצחית למען מישהו אחר, שהוא המסכן האמיתי. בראשית ניתן היה למצוא, אצלנו הירוקים, מתנחלים ואנשים מכל הקשת הפוליטית, ומה שלחמנו עליו היה גדול יותר מהשמול-טוק המייגע, ומקטטות השמאל-ימין המיגעות עוד יותר . זה היה מאבק על הדברים שמפריעים לנו עצמנו -  מכל עדה, מין, גזע ומעמד חברתי. אבל עכשיו הפך המאבק הירוק לעוד מאבק למען אנשים אחרים, סגור בפני אותו חוג מצומצם של מתקני עולם צדקניים.]  

בכל אופן, בניגוד מוחלט למעשיו המרשימים של ע', הדברים שאנשים אמרו עליו היו קשים: אמרו שתקף מינית יותר מנערה אחת; אמרו שהוא שוגר-דדי; ואמרו שהוא דיקטטור, רב עם כולם, שאי אפשר לדבר איתו. לא ידעתי אם להאמין בכך – לא פעם שמעתי ברכילות זו צרות עין וקנאה שהכרתי בי עצמי. אבל הדיאלקטיקה הזו – מתקן העולם שאונס נערות – צדה את דמיוני, ותמיד רציתי לכתוב עליה.

אבל עכשיו בריטריט, עמד בפני ע' אחר, רגוע וחביב. הוא אמר שכבר אינו עוסק בפעילות חברתית.  באותו ריטריט פגשתי כארבעה ירוקים לשעבר אחרים (אחד מהם הרבה לחבק את העץ היפה שעמד מחוץ לאולם המדיטציה. מישהו שהביט בו מהחלון יחד איתי התחכם: "ניוּ–עץ"). הייתי מרוצה: כולם מבינים, בסופו של דבר, שלא את העולם צריך לשנות, אלא את עצמנו (וכבר הודו אנשי The  דֶה: everybody know what's going wrong with this world, I don't even know what's going wrong with myself  ואף הוסיפו מסקנה: If you can't change the world, change yourself).

באותו ריטריט כבר הייתי פעיל (בהתנדבות כמובן) בעמותת המדיטציה. הייתי נרעש ממבול התודות החמות שקיבלתי על פעילותי, שהיתה צנועה בהיקפה לעומת מה שעשיתי בארגונים הירוקים, שם לא קיבלתי מעולם תודה. שיתפתי את ע' ברושם זה, והוא אמר: בפעילות הירוקה, התודה היא שיורקים עליך ומקללים אותך ומשמיצים אותך מאחורי הגב.  

עכשיו תקף אותי רגש אשם כלפי ע'. הבנתי ששנים ארוכות עשיתי לו עוול. שהיה בי רצון מרושע להציגו כאיש רשע. ורצון זה לא נבע מ"השקפת-עולם" כזו או אחרת שלי, למרות שקל היה לי לייחס אותו לביקורתיות שלי, לאהבת הפראדוכס, לראיית דבר והיפוכו בכל תופעה. לא, מה שהניע אותי באופן עמוק יותר היה קנאה. כן. אני רציתי להיות האנס הזה, שלעולם לא אעז להיות.

ובכל אופן, כש-ע' היה רואה אותי בריטריט, היה מזדקף למעין עמידת דום מבודחת, ומצדיע לי בחיוך. לא ידעתי למה הוא עושה זאת, וגם לא שאלתי. ייחסתי זאת  קודם כל לשינוי ביציבה שלי. משמע, היציבה החדשה הזקופה שלי היתה כנראה מתוחה מדי, צבאית מדי, לא טבעית לי. ייתכן גם שההבדל בינה ולבין יציבתי הקודמת הכפופה, בידח את דעתו של ע'.  אפשרות אחרת, קלושה יותר, היא שע' בכלל לא התייחס ליציבה שלי, אלא להיותנו "חיילים לשעבר" באותה יחידה. אבל הומור כזה מתאים לו פחות.

נדמה לי שדנה ספקטור היא זו שכתבה פעם סדרת כתבות על הטיפוסים בבית הספר התיכון: "הזונה", "מלכת הכיתה", "החתיך" ועוד. אחד הטיפוסים היה "החנון". לעולם לא אשכח את התיאור שנתן המרואין שלה, פעם "חנון" והיום "זיין סדרתי": אני נכנס לבית קפה, יושב עם הבחורה האלפיים ואחת, שנים אחרי שעברתי מהפך, וכל הזמן מבפנים אני רועד מִפָּחָד שאעשה איזו טעות קטנה, תנועה לא נכונה, גמגום קל, והבחורה מייד תזהה: זה חנון, חסר ביטחון – ואני יכול לשכוח ממנה.