החיים הם במקום אחר

היה היתה פעם ילדה. היא חיה בארץ מימית וריקה, שעננים לבנים טיילו תמיד בשמיים שלה. הכי בעולם אהבה הילדה לרכב ליד אביה בַּשְביל שיצא מהכפר שלה והלך בקו ישר כסרגל בין שדה התירס והנהר.

יום אחד יצאה הילדה עם אביה על אופניהם – היא מדוושת במרץ על אופניה הקטנות, והוא לצידה, משתדל לנסוע לאט על אופניו הגדולות.  הגלגל הקטן שלה נע במהירות, והגלגל הגדול שלו נע לאט יותר. שיפודי המתכת העדינים המחברים את חישוק הגלגל למרכזו, הפכו בתנועה הסיבובית לאישון בהיר ושקוף למחצה, שעליו הוקרנה תנועה איטית לאחור. האישון הגדול שלו נע בתואם מושלם עם האישון שלה.  

הילדה הציצה באביה מדי פעם, כמו לוודא שהוא מקשיב לדבריה. אבל היא לא אמרה דבר. גם אילו היתה אומרת, היתה הרוח לוקחת את מילותיה.  משמאלם נעו קני הסוף של התירס ברחש יבש של נייר מתקמט, ומימינם הנהר השקט. האב וביתו הגיעו לעליה קצרה ותלולה וטיפסו בה בעמל. כשהתיישרה הדרך שוב, עצר האב את אופניו, והשעין אותם ליד אחד הברושים שניטעו לאורך הנהר. הילדה המשיכה לסוע עוד, ואז הבחינה שעצר, וחזרה במהירות לאחור . היא רצה ונעמדה לצידו.  האב ליטף את ראשה, אחר התכופף אליה ונשק למצחה.

הוא ירד למטה במדרון התלול והקצר המוליך אל הנהר, והילדה נעמדה בשפת הגדה, היכן שמתחיל המדרון. עמדה כמעט על קצות אצבעותיה להתבונן בו. האב כמעט ועלה על הסירה שהמתינה לו שם ריקה, אבל אז הסתובב לאחור, ורץ חזרה במעלה המדרון. הוא הרים את הילדה בזרועותיו, חג איתה במעגל, רקד איתה ריקוד קטן, והיא בזרועותיו. הוא חיבק אותה, לחש לה סוד, נשק למצחה, ולבסוף השיבה למטה. הוא ירד שוב במדרון, והילדה קיפצצה שוב אל שפת הגדה. האב חתר במשוטים אל תוך הנהר, שעכשיו לא נראה שקט כל כך, והילדה התכופפה קדימה להיטיב לראותו.

היא ראתה את המשוטים נעים לצידי הסירה כמו רגליים של עכביש מים ענק, אבל ברגעים ספורים נמחה רושם זה, כשהסירה הפכה קטנה יותר ויותר. הילדה רצה מצד לצד, אולי כדי להיטיב לראות את הסירה הופכת נקודה שחורה. ציפור לבנה חלפה על פני ברוש, שבשעת בין ערביים מלאת צללים זו נראה שחור. הנקודה השחורה בנהר נעלמה. הילדה נטלה את אופניה ורכבה חזרה בשביל, לאט יותר.

שני צללים של שני ברושים עמדו בלי ניע בנקודת הפרידה, בעוד צילם של הילדה ואופניה מתרחקים אט אט.

כעבור יום או יומיים חזרה הילדה באותו שביל. היא טיפסה בעמל במעלה, וכשהגיעה לנקודת הפרידה, הניחה את אופניה באמצע השביל ורצה אל גדת הנהר. אופני אביה הגדולות עדיין נשענו על גזעו הצר של הברוש. הילדה הביטה לנהר. רק זוהר קרני השמש הענקית השוקעת מן העבר השני נראו על המים.

כעבור כמה שנים נשבה רוח חזקה. הילדה, שגדלה קצת, נלחמה על אופניה ברוח. לבסוף ירדה מהם ונטלה אותם בידה. היא טיפסה בקושי במעלה התלול, כשהרוח מסיגה אותה לרגעים לאחור. אחר חלפה על פניה של אישה זקנה לבושה מטפחת, גם היא אופניה בידה. בנקודת הפרידה הביטה רגע בנהר. מימיו היו גועשים בסערה. היא סובבה את אופניה והרוח נשאה אותה במהירות חזרה, כשהיא חולפת בדהרה חסרת שליטה על פני הזקנה, שבקושי זזה אל מול פני הרוח לכיוון המנוגד.

חלפו כמה שנים וירד גשם חזק. הילדה – עכשיו היתה כמעט נערה - לבשה מעיל וכובע תכולים ונסעה על אופניה. בגשם חלפה הילדה על פני אישה מבוגרת, וצילה הכחול בשלולית עבר את צילה הכהה. הילדה לא ידעה אם זוהי אותה זקנה מהיום בו נשבה רוח סערה. האישה נראתה זקופה וגבוהה יותר תחת המטר. כשהגיעה לנקודת הפרידה, הביטה רגע ארוך בנהר, אבל רגע אחד בלבד, ואז הפכה אופניה ורכבה מהורהרת ושפופה יותר.

חלפו כמה שנים. קולות צעירים זימרו מנגינה עליזה. הילדה, שהפכה נערה, נסעה על אופניה עם שלוש מחברותיה. את צווארן הניפו לאחור, מיתמכרות לרוח. לפני העליה אספו תנופה גדולה ועלו בבת אחת, כמו לא נפרדות היו, אלא גוף אחד, חיה בת ארבע נפשות ושמונה גלגלים.

כשחלפו על פני נקודת הפרידה, נפרדה הילדה-לשעבר מהחיה המרובעת ועצרה את אופניה לאט, כנזכרת. היא הביטה בנהר כשגווה מכופף לאחור.  שלושת חברותיה עצרו בין צללי הברושים ואחת מהן נופפה לה נמרצות שתבוא כבר. הנהר היה דומם וחלק כראי מכושף. שלושת חברותיה של הנערה המתינו, דוממות וחסרות תנועה פתאום. הילדה לשעבר עלתה על אופניה ורכבה הלאה , לעברן, דורסת את צללי הברושים.

חלפו שנים, ולנערה היה עכשיו חבר בשם רועי. רועי הרכיב אותה על אופניו והיא נשענה עליו בנוחיות רבה. בארץ הריקה ההיא היה נוח מאד להילקח באופני החבר שלך. הם הגיעו לנקודת הפרידה קצת אחרי השקיעה, כשהאור הארגמני כוסה כמעט לגמרי בעננים מאפירים ומחשיכים. יחד עמדו והביטו בנהר. הנערה בכתה ללא קול. רועי חיבק אותה ונישק את דמעותיה. "אל תהיי עצובה, בבקשה"! התחנן.  אחר כך נפגשו שפתותיהם, ואז לשונותיהם. כשחזרו גישש פנס האופניים את דרכו בחושך המוחלט סביב, והנערה פחדה, ובאותה מידה רצתה, שהגישוש ברחם החושך ימשך לנצח.

חלף הזמן, רועי נסע אל העיר הגדולה, ועכשיו אהב את הנערה יותם. גם יותם היה מסיע אותה באופניו אל נקודת הפרידה. כשהיתה בוכה לא היה אומר דבר, אבל היה מחבק אותה בסבלנות עד שהיתה נרגעת.

חלפו מספר שנים, והגיע הסתיו.  הנערה, שהיתה עכשיו אישה צעירה, נסעה במעיל כחול ובצעיף וכובע כחולים על אופניה. מאחור הרכיבה את בנה הקטן. יותם בעלה נסע מקדימה ובִּיתָם מאחוריו. עלי השלכת החומים זהובים עפו סביבם, והעננים יצרו בשמיים טביעות אצבע שמנמנות וציפורים דקיקות מצוירות ברישול. כשהגיעו לנקודת הפרידה, עצרו האישה הצעירה ובעלה את אופניהם. יותם ירד במדרון עם הילדים שהתגלגלו במורד עד שכמעט נפלו למים.

אחר כך ישב על גדת הנהר מהורהר, בעוד הילדים משכשכים בהתרגשות את ידיהם במים.  האישה הצעירה עמדה בשפת הגדה והביטה בנהר. דומה היה שהיא נעה עם האדמה אל עבר הנהר, אבל למעשה היו אלה העננים בשמיים שזזו.

עברו שנים, הגיע החורף. השלג עמד בכל. האישה, עכשיו קצת פחות צעירה, נסעה לבדה על אופניה. היא לבשה מעיל פרווה כהה ורדיד כחול לראשה. כשהגיעה אל נקודת הפרידה, עצרה את אופניה והשעינה אותם על הרגלית. היא גחנה ומבטה קדימה אל הנהר. לראשונה ראתה, קרוב לשפת הנהר,  את שתי כלונסאות העץ אליהן נקשרה כנראה הסירה ההיא. שחף עף אל השמש הלבנה, צורח צרחה לא נעימה.

עברו שנים לא מעטות, שוב היה חורף, אך הפעם היתה זו עונת הבוץ. האישה, לבדה על אופניה, היתה עכשיו מבוגרת למדי, לבושה מעיל תפוח. כשהגיעה לנקודת הפרידה, ירדה מטה במדרון. נראה שהנהר הולך ומתייבש: עכשיו נראו כלונסאות העץ לכל אורכן. במרחק, על פני השמש השוקעת, חלפו כמה שחפים בתאום מושלם. קרוב יותר נראתה אנפה עומדת יפה ואדישה על רגל אחת. למטה במים השתקפה תאומתה. האישה סובבה את אופניה ורכבה במהירות חזרה.

חלפו שנים. האישה היתה עכשיו זקנה, שערה אסוף בפקעת וסנטרה מחודד. היא נשאה באיטיות את אופניה, לבושה שמלה תכולה ומעליה מקטורן. כשהגיעה לנקודת הפרידה, החנתה את אופניה על הרגלית, אבל הם נפלו. היא הביטה בהם, התכופפה והשעינה אותם בשנית. הם נפלו שוב. הרימה הזקנה את ידיה, בחוסר ישע או אולי ברוגז, התכופפה והרימה את האופניים, הטתה אותם לכיוון המנוגד, ואז שוב אל הרגלית. האופניים נעמדו הפעם, והיא פנתה אל הנהר. אחרי כמה צעדים נפלו האופניים. היא הסתובבה אליהם, הביטה בהם, והסתובבה במהירות חזרה, יורדת במדרון הגדה. היא נכנסה לנהר שהמים בו הפכו לסבך של בוץ ועשבים גבוהים דמויי חיטה. אז פסעה בהחלטיות למרכז הנהר, כשהעשבים מכסים את כל גופה עד לראשה. כשהגיעה אל מרכז הנהר, ראתה מעין קרחת עגולה ביער העשבים, ובקרחת זו עמדה הסירה, טרופה, מוטלת באלכסון על קרקעית הנהר, מכוסה חלקה בוץ יבש, דמוי טיט. הזקנה הקיפה את הסירה ונכנסה לתוכה. היא כרעה על ברכיה והביטה סביב בעייפות, ואז נשכבה, הניחה את ראשה על כפות ידיה, ונרדמה.

כשהקיצה היו השמיים זהובים. היא קמה, תחילה על ידיה ואז על רגליה, והביטה סביב. היא יצאה מהסירה והלכה בשדה, שלא היה אלא קרקעית הנהר. עם כל צעד הפכה צעירה יותר, עד שהפכה שוב ילדה קטנה, ורצה לעבר אביה. היא עצרה כמה צעדים מולו.

ושניהם הביטו זו בזה. היא צעדה עוד צעד קטן, ונעצרה. אחר כך עשה אביה אותו דבר, ופרש את ידיו בהיסוס, כמתחיל חיבוק. הילדה רצה עד אליו, ונעמדה מולו. הם הביטו זה בזו רגע אחד, ואז התחבקו חיבוק ארוך.