| 10/2003
פוסט כיפור – שמחת החג ועצבונו
בכל שנה מזנבות המכוניות עוד קצת משמחת יום הכיפורים. שורצות ברחובות עד חשיכה, חודרות לרחובות עוד בטרם הדימדומים, מזגזגות בין ילדים על אופניים ודוהרות, כמעט דורסות, מתנהלות בניהליזם של סרט אקשן אמריקאי. אף אחד לא יקח לנו את הרחוב, אפילו לא ליום. את הרב הראשי, כך שמעתי, מטרידים דווקא הילדים על האופניים. דווקא הניסיון הצנוע הזה לשימחה ים תיכונית קטנה מרתיח אותו. הוא אומר שיש להפסיק את ביזיון החג הזה. על המכוניות אינו אומר דבר. (בהיגיון דומה מטרפדים גורמים דתיים מזה שנים כל ניסיון להרחבת התחבורה הציבורית בשבת, שהעדרה הוא הגורם המרכזי לצמיחה הריאלית הבלתי פוסקת בשיעור הרכב הפרטי, ובעקיפין לחילול השבת העצום בכבישי ישראל). ובקיבוץ היו אומרים תמיד, בזעזוע חוזר, שהדוסים שוב זרקו אבנים על אמבולנסים, והפצועים מתו בגללם.
שמחה קטנה של ילדים על אופניים ("אסור למכוניות היום! נכון אמא שאסור? אז למה הוא נוסע"? שאל מתולתל כבן שש את אימו שעה שרכב ברחוב שיינקין, מכווץ את גבותיו בהדגשה יתרה, מזכיר לי את המשפט של עמיחי מ"אלגיה על הילד שאבד": "ראי את הילד אשר / מחשבותיו מצוירות עליו כקישוט על כד / לרַאוָה בשביל אחרים" ).
שמחה קטנה מול עצבונות גדולים: עצב הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, המצטרף לעצב על מלחמת יום הכיפורים, שהיום מלאו בדיוק שלושים שנה לפריצתה, בהפתעה שכבר נומקה מאז כל כך הרבה פעמים עד שהיא נתפסת כפרי דטרמניזם מוחלט, גם אם דטרמיניזם שיסודו – על כך נראה שמסכימים כו-לם – בחטא ההיבריס הישראלי; והעצב הגדול מכולם, עצב המתפללים שזועקים ומתיראים בבתי הכנסת בפני אבינו מלכנו, האלהים, הוא יהווה. כבר מאות שנים כך, מתפלשים מולו כחומר ביד היוצר, קרע רוע גזר דיננו, אשמים ומקוים אולי עוד לא נסגרו שערי שמיים, אולי טרם נקבע מי באש ומי במים, מי בחודש מאי המאושר שלו, ומי בידיו שלו עצמו (קחי געגוע זה מאצבעי / כל הדברים הבודדים שידַי עשו).
לפני כניסת החג משמיעים ברדיו שירי אסונות יפים. אני אומר בראשי למישהו: "הרושם שלי בקיבוץ היה, שמעל הכל מונח פטיש גדול של עצב. הרי הציווי של המהפכה הקיבוצית אמר להיות תמיד שמח, או לפחות לא לבכות. רק בנות בוכות. אבל בתוך הציווי נשזר חוט של עצב. שהרי שרו (ושרים עכשיו ברדיו) "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם, ולא תוכלו לשוב". ויכלו לאמר, שהבית יהיה עכשיו בית ביתר שאת, מחוזק ביסודות אלו שהקריבו עצמם למענו, ושהחיטה תצמח שוב חזקה מתמיד, יונקת מדם אלו שנפלו למען האדמה. ולא אמרו".
מצד שני, ביום הכיפורים היו מתאספים כל הקיבוץ בדשא הגדול ועושים סטייק חזיר על חצאי חביות עם גחלים. או שזה היה ביום העצמאות, ואני המצאתי זאת וחזרתי על כך פעמים רבות עד שהאמנתי? בין כך וכך, גם הסטייקים לא הצמיחו קיבוצניקים מאושרים.
אשמת היהודים שגם הצברים נותרו אשמים.
ברחוב אלנבי, שהמה מתינוקות, ראיתי הודי מסיע באיטיות כסא גלגלים, ובתוכו איש זקן, לבן אפור, לא מגולח, עטוף שכבות רבות וכובע של סווצ'ר, למרות שהיה חם. מבטו של הזקן הלך סביב אך נותר רק לעצמו, קיר בשבילי. אבל ההודי, משהו בו נעור פתאום, שמחה ישנה, והחל להמהם שיר הינדי, שנשמע שיר ילדות, כזה ששרה לו אימו פעם מזמן, ביבשת אחרת, נהדרת, שיר שמח באמת.
הודי שמח באמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
