החיים הם במקום אחר

הבית של הורי תמיד התפוצץ מספרים. ספרים, בכל מיני שפות, איימו למוטט את המדפים; נתחבו בכל מיני פינות, למשל ברווח שבין הכריות של הספה (בצבע כתום (!), כנראה שיא האופנה בשנות השבעים); נשכחו על השיש במטבח ועל המיטה, ונערמו בערימות ליד אסלת השירותים. בילדותי היתה להורי דירת חדר, שבה הצטופפנו חמישתנו, אם כי רק בשעות "ההקמה", בין ארבע לשבע, שהיו השעות היחידות בהן הילדים בילו עם הוריהם ב"חדר ההורים", לפני שהוחזרו ל"בית הילדים" (השפה הקיבוצית הומצאה לשירות המהפכה, וביקשה לבטא עולם חדש ואמיץ, נטול משפחה. לכן בקיבוץ היה "חדר אוכל" אחד, "חדר עיון" אחד, והקבוץ כולו היה "משק" אחד ולא כמה משקי-בית). הצפיפות הגבירה את נוכחותם של הספרים.
בין הספרים היתה הסדרה שאפשר למצוא בבתים רבים כל כך, זו של "עם עובד, ספריה לעם". ובין ספרֵיהָ היה ספר אחד שאחותי גילתה לי את עולמו הקסום: "רחוב החנויות האפלות" של פטריק מודיאנו.

בשנים האחרונות חיפשתי לא פעם את הספר למתנה, אולי מתנה לעצמי.

בקריאה חוזרת גיליתי שאהבתי אל הספר לא פחתה. בדרך כלל אני נוטה להפנות עורף ולהתכחש לסופרים שפעם הערצתי. כך היה עם רומאן גארי. בכיתה י"ב עשיתי עליו עבודת גמר בשם "החיים כיצירת מופת". נסעתי עד לפרדס חנה הרחוקה על מנת לקבל ציון והתמלאתי שמחה כשקיבלתי (על המקום) ציון 100 שהפתיע אותי מאד, כיוון שאת העבודה נאלצתי לעשות לגמרי לבדי. אבל עוד במהלך העבודה נגמר לי מגארי ומיצירת המופת שלו. נתקלתי בפיליפ רות' וב"קובלנתו של פורטנוי", והבנתי שהחיים רחוקים מאד מלהיות יצירת מופת, למרבה המזל, ושאני יכול להפסיק להרגיש רגשות אשם נוראים כל כך שבמקום להעשות טייס ודיפלומט אני מאונן כל היום.

אחר כך באו סופרים אחרים שהורדו ממעמד נערץ לבירה עמיקתא, דחויים ונטושים. יחס זה לסופרים שונה מאד מיחסי לדיסקים או לרהיטים או לספרים עצמם (להבדיל מהסופרים) שככל שהם משומשים ונושאים בחובם זיכרונות, חינם עולה בעיני.
קשה לי להבין את סוד הקסם המלנכולי והחמקמק ש"רחוב החנויות האפלות" מהלך עלי. אין לי ספק שזה ספר מושלם, בייחוד אם אני משווה אותו לספר הנוסף היחידי של מודיאנו שקראתי, רק לאחרונה, ספר בשם "תעודת זהות משפחתית", שנראה מעין סקיצה לא מוצלחת ל"רחוב החנויות". מודיאנו אינו סופר נידח כלל, הוא זכה בגונקור על "רחוב החנויות", ורבים מספריו תורגמו לעברית, ועם זאת נדמה לי שמעמדו אינו קאנוני (שאר ספריו תורגמו כנראה בהוצאת זב"מ, שהיא הרבה פחות איכותית ובררנית).
"רחוב החנויות האפלות" הוא ספר על אדם שלאחר עשר שנים של התעלמות מעברו, מחפש את זהותו שאבדה לחלוטין במכת שיכחה. אוירת הספר מהלכת שילוב של מסתורין, נוסטלגיה, מתח, מלנכוליה ובדידות שמזכירים לי חלק מציוריו של דה קיריקו.

מודיאנו עוסק בזיכרון, ומהבחינה הזאת הוא מתקשר לפרוסט (שמסבתו שאבתי את אהבתי לרהיטים משומשים). אולם בשונה מפרוסט, מודיאנו אינו מאמין שניתן למצוא את הגאולה בזיכרון שנמצא מחדש. מודיאנו מתאר עולם שונה לחלוטין מזה של פרוסט: עירוני, מהיר, עולם שבו החלל נמחק ומשנה פנים כל הזמן, חנות תופשת מקומה של החנות הקודמת ובית אחד דומה לרעהו. כמה אופיינית דווקא לישראל מחיקה זאת של הזיכרון הארכיטקטוני!

 מודיאנו, שרק אביו יהודי, רואה עצמו כיהודי וכקורבן של השואה והכיבוש הנאצי, גם אם נולד בסופם, בשנת 1945.    ספרו הוא במידה רבה ספר על פליטים ומהגרים, אנשים ממוצא זר שהועמדו בסכנה עקב הכיבוש הנאצי. אבל הכיבוש והסכנה רק מחדדים, לדעתי, את העובדה שעולמם נידון מראש למחיקה, מעצם מעמדם כפליטים.    מודיאנו שב ומזכיר לי שאני יהודי, שהורי מהגרים, והוריהם מהגרים בתורם. סבא שלי מצד אבא, למשל, חי בארבע מדינות, בכל אחת כעשרים שנה, ובכל אחת מהמדינות, כולל ארץ הולדתו, היה זר.
משפטיו של מודיאנו נאחזים בפרטים "עובדתיים": תאורים ויזואליים מדויקים של בארים, בתים ושאר הלוקיישנים של הספר (איפה הבמאי שיצליח להוציא מסיפור זה את הפוטנציאל שלו?); שמות של אנשים, בארים, מועדונים, מדינות, יישובים, רובעים של פאריס, ורחובות, הרבה רחובות.  בכך, ובהצמדות לתודעת הגיבור, ובמלנכוליה, וגם בעלילה שמזכירה קצת ספרי בלשים - הספר מזכיר את ספריו של ג'ורג' סימנון, בעיני רבים גדול סופרי המתח ("האיש שצפה ברכבות"). על סימנון נאמר שכתב את ספריו לאחר שהיה מעיין במדריכי הטלפון של פאריז, ודולה משם שמות של רחובות ואנשים.      הפרטים העובדתיים שמודיאנו מביא, מצביעים באופן פראדוכסלי דווקא על נזילותה של המציאות, על התפוגגותו המהירה של ההווה האורבני לתוך השיכחה. הרחוב ישנה את שמו, אם עוד לא שינה, וכך גם הבָּאר, והאיש, שנגזר עליו להמלט בזהות בדויה. ומי שנמלט, גם אם הצליח לשכוח, רדוף על ידי צללי העבר, ואלו לא יניחו לו עד שיפענח את החידה המחרידה.

ובעצם, סיום הרומאן, באי נידח באוקיינוס השקט, מרמז שלחיפוש אין לעולם סוף, וגם נחמה אין בו. לא בעולם שלאחר מלחמת העולם והשואה. בכך הוא מזכיר לי במשהו את ליוטאר, הפילוסוף הצרפתי שטען שאחרי השואה עצם היכולת לתת עדות מוטלת בספק.

אני נמשך לספר בחוט כפול של הזדהות וערגה : חוט הזדהות עם הגיבור; וחוט המושך אל עברי שלי, הפרטי והבלתי נסבל (שמסומל בספר, שכן נתקלתי בו כשעוד הייתי בקיבוץ). שני החוטים מובילים אל עבר בלתי אפשרי מחד, ובלתי ניתן למחיקה מאידך.
בפסקה האחרונה נמצא הגיבור על האי הנידח. לפני רגע גילה שפרדי, חברו הטוב ביותר לשעבר, היחיד אצלו מצוי המפתח לעברו, נעלם מן האי שבועיים קודם לכן, ואולי טבע בים.

הערב רד. קמעה קמעה השחירה הלגונה ככל שנתמעט צבעה הירוק. על פני המים רצו עדיין צללים אפורים סגולים במין זרחנות עמומה.