החיים הם במקום אחר

מכיוון שהפוסט הזה נראה לי רכלני רדוד ושפל; ומכיוון שאני רוצה שהבלוג הזה יהיה מדי פעם יותר מחובר למה שקורה בחיי – או לפחות לא מנותק מהם לחלוטין    - אני אוסיף לו עוד חלק, לא קשור בכלל. חלק אישי, יומני, בנוסח בלוגי צחצוח השיניים, או בקיצור

פוסט יומולדת!!

אני נולדתי יום אחרי

היום הכי ארוך בשנה.

חודש לפני שהאדם הראשון

הלך על הירח.

"אתה אסטרו, היית שם עוד לִפְנֵי אמסטרונג" צחקו עלי

כמעט כולם.

קשה להאמין, אבל אז, זאת היתה הבעיה הגדולה של חיי הקטנים!

היום, ביום ההולדת שלי, בשעה שבע,

ישבתי במשרד שבו אני עובד,

במבנה דמוי גנרטור ענק,

והבטתי החוצה מבעד לחלון.

התריסים היו סגורים,

ולא ראיתי איך

פועלים חבושי מסיכות נישאים באיטיות מעלה, על גבי פיגומים גדולים,

ומתיזים חול צהוב מתוך רובי מתכת.

וכיצד החול הצהוב פוגע בבנין, שקליפתו הוסרה.

אני הייתי בפנים, בבניין ריק שכל עובדיו עזבוהו, מִפָּחד האבק.

בתוך החדר, יחד עם כל החפצים, שכוסו ביריעות ניילון.

אם הייתי מעלה את התריסים

הייתי רואה, אולי,  

גם את המטוס

שלך,

שהמריא בדיוק באותה שעה, השעה שבה מתחילים בהתזת החול, השעה שבה חייבים לעזוב את הבנין.

המטוס שלוקח אותך, שבתוכו את נוסעת, בדיוק ביום ההולדת שלי. נוסעת לזמן בלתי מוגבל, נוסעת בעיקבותי, טסה גם ברגעים אלה. נוסעת אל הקופים שעל הבינינים הויקטוריאנים אדומי הלבנים בשימלה. נוסעת אל קופי היער ליד דרמקוט.

כשנכנסתי הביתה הופתעתי. על הקוביה האדומה בסלון היתה מתנה.

וכתבת לי שיש בי המון אכפתיות וטוב לב. ושאת יוצאת למסע חייך. ותשלחי לי אהבה.

ואני יודע שהייתי אמור להיות איתך על המטוס הזה.

אם הדברים לא היו משתבשים. בעצם, אם מלכתחילה הדברים לא היו משובשים ומפוצלים באופן חסר תקנה.

אבל אין לי שום דבר חכם להגיד.

ופעם אחת בחיים שלי אני רוצה לכתוב דברים טיפשיים. ולהתגאות באופן טיפשי במחמאות שנותנים לי, ובזה שיש בחורה אחת (ואפילו שתיים-שלוש!), יפה וחכמה ועדינה וחמודה, שהיתה איתי ממש, חייתה איתי, והיתה רוצה לחיות איתי תמיד. ושתלכנה להזדיין כל האחרות.

זה הבלוג שלי, לא? מותר לי?

יומולדת שמח, מר רווק מזדקן.  מלאך המוות מסתכל עליך, מקיש על שעון החול, ומלקק את השפתיים.

[לכל מאחלי המזל טוב: תחול הקללה עליכם ועל יקיריכם!]

[==]

טוב, בנתיים עברו כמה שעות וראיתי את אחייניתי כפתורית-האף וכחולת אגמי העיניים, שיכורה והיפר אקטיבית מרוב עייפות, אז התחלף לי המצב רוח. (אפילו שבדרך חזרה ממנה הגעתי למסקנה שהעיר הזאת הולכת ומגעילה אותי מיום ליום. הלכתי לתומי ברחוב אלנבי – נכון שהוא תמיד היה "לב המאפליה", ובכל זאת הזדעזעתי כשמישהו, שנראה כאילו יצא  מהצד האפל של "הסופרנוס", שהרגע ראיתי אצל אחותי, עומד בפתח מועדון עם אורות כחולים של נאון וצועק לכיווני "כן בחור! יש לך פה מועדון עם חשפניות"!).  - ואני הרי בכלל בתקופה טובה!