החיים הם במקום אחר

הסיפור הזה היה דוגמה מרתקת לקלות בה אנשים הופכים עצמם לעדר אנושי צמא דם.
ובשם מה הם רוצים את הדם?
בשם האנמיה? בשם השעמום?
לא ולא - הם רוצים דם בשם הצדק. בשם ערכי הטוב, והשפיות, וההגינות. בשם האלהים.

כך היה בסיפור "הצביץ שהצביץ חתולות", וכך היה גם במהפכה הצרפתית. מספר חסר תקדים של אנשים הוצא להורג בשם החירות, השיוויון והאחווה. לשם כך הומצא מכשיר חדש, שאין כמוהו ליעילות ולניקיון של עבודת המוות, חד וחלק - הגיליוטינה.
היה מרתק לראות איך ככל שלוּבָּה הזעם ההמוני נגד הצביץ, כן הלכה והתגברה הקינה על אובדנה הקרוב של חתולת הרחוב, עד שהגיעה לדרגה של מקהלת טרגדיה יוונית המורכבת ממקוננות מרוקאיות. חתולת הרחוב פּוּאַרָה אז ורוממה, והגיעה לדרגה מיתית כמעט. "החיים שלנו לא יהיו אותו דבר בלעדייך" התייפחו האבלים, וכבר נסחפו בנוסטלגיה למפרע. אוי איך היה לנו טוב כשהיא היתה כאן, אוי אוי זה לא יחזור לעולם!
ולהפך: ככל שפּוּאַר הודה של חתולת הרחוב, כן הפך הצביץ למקור כל הרע ביקום. ולמרות שכונה שוב ושוב "אידיוט", יוחסו לו כוחות של אשמדאי כמעט. הוא זה ש"אנס" (כך במקור) את בתולת הרחוב הקדושה והוא זה שצריך לתת לו עונש שלא ברא השטן.
כאלה הם מבצעי הלינץ' (כולל אלו שמבצעים אותו אחד על אחד):
הם עצמם מושלמים. אבנים יקרות, אמרלדים. ושפויים. הם השפיות. ואם משהו לא הולך חלק (ועולמנו זה איננו מהחלקים עבור איש), הרי שמישהו אחר אשם. מישהו אחר עשה להם. האחר הוא הלא נורמלי, הסוטה, המפחיד.
אחרותו של האחר (צבעו, צורתו המשונה, נקודת החן שעל אפו, נכותו, שפתו המוזרה) הופכת אצלם לאובייקט מאגי המאיים תדיר ומדיר שינה מעינהם. ה"מום" של האחר הוא בעצם נשק רב עוצמה, המכוון נגדם במסתרי מזימות אפלות, ומסיט אותם ממושלמותם. כך אפו המעוקל של היהודי מסמל את מזימותיו הנחשיות, את ריבית הנשך שבאמצעותה הוא זומם לחסל אותך, האיכר התמים והישר. וגם את נטיותיו המיניות הסוטות, האפלות, המוגזמות.
(ה"מאיים" הוא דווקא המוכר, אמר רבנו פרויד. והוסיף: המודחק תמיד חוזר.)
אם כך, אומרים האבנים היקרות, אין ברירה: לשרוף את האחר, להיפטר מן האפר, ולחיות סוף סוף חיים נקיים.
אבל מה זה, יש כאן אחר אחר, חדש!
נשרוף גם אותו.

~~~[=]~~~

הדיון הזה כמובן מיושן. היום אנחנו חיים בעידן קידוש האחר. הגיבור שלנו הוא השונה, ההומו, הרוצח הסדרתי, זה שלא מסתדר עם מסגרות.