החיים הם במקום אחר

אתמול כתבתי פוסט לא מדיטטיבי. תרתי משמע: גם נמהר, ללא מחשבה מראש; וגם מנוגד לדרך המדיטציה.
אני מבקש סליחה מכל מי שנפגע. בייחוד מ- street_cat .
הייתי נסער בימים האחרונים, מלא עלבון וכעס, שיצאו בצורה מעט מעוותת.
אתמול במדיטציה דיברנו על הריקות. האידאל של הריקות הוא אחד הדברים הקשים להבנה והמרתיעים שמרחיקים את האדם המערבי מהמדיטציה.
אבל זה גם הרעיון החזק ביותר של המדיטציה. להיות כדף חלק שנרשמים בו תחושות ומחשבות ולא להאחז באף אחת מהן; לראות איך ברגע הבא המחשבות והתחושות נעלמות ולנופף להם לשלום בשמחה.

הכל חולף, הכל ארעי, הכל רווי בסבל.  ובגלל זה עלינו לרוקן עצמנו מהכל. ההקלה הראשונה שנרגיש (לא מייד, כמובן. לאחר תרגול מתיש) היא כשנבין שבניגוד לאימרה (שפעם היתה הססמה שלי בחיים) "העצב אין לו, לאושר יש ויש" – גם לעצב יש סוף. העצב לא חכם או עמוק או נצחי יותר מהשמחה החולפת. בשלב מסוים בהמשך נוכל אולי להנות מכח שמכיל בתוכו גם פאסיביות "נשית" וגם אקטיביות "גברית".  להיות דף ריק עליו נרשמים ונמחקים ציורים מופלאים.

צ'ואנג טסה חי בסין לפני כ- 2300 שנה. בכל זאת הספר שלו, "קולות האדמה" בתרגום יואל הופמן, הוא בשבילי (כבר המון שנים) אחד הספרים היותר רלבנטיים. מעין מדריך לחיים טובים + ספר תפילות.   הוא אומר:

כשאדם חוצה את הנהר בסירה וסירה ריקה באה ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר חימה ככל שיהיה, הוא לא ירגז עליה. אך אם יהיה אדם בסירה השניה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. במקרה הראשון הוא לא רגז כלל, ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד בפני הריק ועתה הוא עומד בפני המלא. (..) אם בן אדם היה מרוקן עצמו וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול היה לפגוע בו?

ומן העבר השני, הג'רום שמנגד אומר:

מלים יפות שבהן אתה מסתיר את הסיבה האמיתית לסליחה שאתה מבקש: פחדנות גדולה. חוסר ביטחון.  עמוד שידרה של פודינג.
 

ועל כך עונים צ'ואנג טסה ויואל הופמן:

הנה אתה ואני מתווכחים. אם אתה מנצח אותי ואני מפסיד לך, האם בהכרח אתה צודק? האם בהכרח אני טועה? (..)

אילו הצודק היה באמת באמת הצודק, הוא היה נבדל ממה שאינו צודק בבהירות רבה כל כך שלא היה מקום לויכוח.  (..)

שכח את השנים! שכח אמת ושקר!