החיים הם במקום אחר

לפני יומיים, בסביבות תשע וחצי בבוקר, חלמתי שהעולם נהרס.
זה היה מין פסטיבל. הרבה הופעות במקום פתוח, בטבע, מקום רחוק ולא מוכר. אני בודד, לא יודע איך אחזור אחר כך הביתה (גם הבית שלי בחלום נמצא במקום נידח). מישהו מראה לי שהתיישבתי לו במקום, ואני צריך לעבור. מרגיש עוד יותר בודד. אני מעיף מבט בשמיים. הם בהירים, כמו שקורה לעיתים בלילות נטולי עננים בשעות הערב המוקדמות. ואז – מעל הירח אני מבחין, נשנק מתדהמה, בטיל ענק, גדול יותר מן הירח, חולף מעליו, סמוך. עכשיו כולם מתבוננים משותקים מאימה בטיל, שנע לו בשמיים ונראה כמכוון ליפול דווקא עלינו, או מעט אחרינו. הגודל שלו צריך להיות מפלצתי ממש. מחכים בנשימה עצורה שהוא יפסיק את מסלולו המטורף, שיעלם. חושבים על המוות. המוות של כולם, בבת אחת. על סוף העולם. האימה גוברת כשהטיל מתחיל לצלול מטה. אז רואים שהוא לבן, מעט שמנמן, ויש עליו כתובת אדומה באנגלית, של החברה שייצרה אותו, כתובת סתמית לחלוטין, מסחרית. מעל הירח הטיל היה מאורך ודק יותר, פאלי. ואילו עכשיו יש בו משהו כמעט נשי. אבל החורבן שהוא נושא בקרבו – מוחלט. אני אומר לעצמי שזה לא חלום. אני, כולנו, הולכים למות. בודק בחוסר ישע אם זו מציאות או חלום. כשהטיל מגיע קרוב יותר אני מתעורר, מבוהל, וחושב איך אכתוב על זה לבלוג.

בשנות השמונים היו לי עוד חלומות כאלה. נראה שהיו אז הרבה אנשים שחלמו חלומות מהסוג הזה. בשנות השבעים והשמונים יצאו המונים ברחבי העולם להפגנות ענק נגד נשק גרעיני. ההפגנות הפסיקו עם נפילת ברית המועצות, למרות שכלל לא ברור אם פחת הסיכוי להשמדת העולם (יש מספיק נשק גרעיני להשמידו מספר רב של פעמים). להפך, לעיתים נראה שהסיכוי לכך גובר, ואיתו גוברת ההדחקה הקולקטיבית. פיגועים, מצב כלכלי, מריבות בין פוליטיקאים וידוענים – כל אותן שטויות שהמדיה מלעיטה בהן את מוחנו – מתגמדים אל מול העובדה הבלתי נתפשת, המודחקת עוד ועוד פנימה: בכל רגע, בלחיצה פזיזה, עלול להתרחש הסוף. לא רק המוות שלנו, מיידי או אולי איטי ומיוסר, אלא קץ העולם כולו כפי שהוא ידוע לנו.
לאחר אחד מאותם סיוטים שתקפו אותי (הייתי בכיתה ט'), ישבתי ובפרץ של רגע כתבתי מכתב ל"על המשמר", עיתון שהיה בטאונה של מפלגת מפ"ם. בעמודו הראשי התנוססה הססמא "על המשמר" באותיות אדומות בולטות, וכותרת המשנה שלו הוסיפה: "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים". היה זה העיתון היחידי שחולק בקיבוץ. יום יום המתין לחברים בתיבות הדואר הקטנות, העשויות עץ חום, ששכנו, באופן קולקטיבי כמובן, תיבה ליד תיבה, בחדר האוכל. למרות שהרעיון של בטאון מפלגתי נראה לנו היום ביזארי, העיתון לא היה פסול מכל וכל, ושימש חממה לעיתונאים מתחילים, בינהם סבר פלוצקר, שטיפס מעלה בהיררכית העיתון ואף היה העורך שלו, בטרם עבר לעיתון של המדינה, והתפכח מכל אשליה סוציאליסטית. (היום, כידוע, הוא תומך נלהב של המדיניות הכלכלית של נתניהו).
במכתב סיפרתי על חרדתי מהמצב האטומי, וקראתי למעצמות לעשות משהו בעניין. המכתב פורסם ב"על המשמר", ואף נגזר ונתלה על לוח המודעות בכיתה של השכבה מעלי, ע"י המחנכת שלהם, שהיתה גאה בי. אני התביישתי וניסיתי להכחיש כל קשר למכתב, אבל זה היה קשה לאור העובדה ששמי פורסם מתחתיו.
כעבור כמה ימים הגיע אלי מכתב מנציג הדור הצעיר ברק"ח (המפלגה הקומוניסטית דאז. לימים התגלגל חלק ממנה בחד"ש). נדמה לי שהיה זה אפרים דוידי. הוא קרא את מכתבי ומשמח אותו לדעת שיש בני נוער כמוני שמתענינים במצב ודואגים. הוא שולח לי חומר נוסף לקריאה, וישמח אם אפנה אליו בשאלות נוספות. המכתב הכה אותי בתדהמה, משום שרק"ח היו מחוץ לתחום, שהיה מצומצם ומגודר במפלגה אחת, מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). כל מה שמחוץ למפלגתנו, נדף ממנו ריח של שערוריה, וזה שמישהו מ"שם" ניסה לקשור איתי קשרים, הרי זה בחזקת גישושים מן השטן. כמובן שעמדתי בניסיון שהציב בפני אלהי השומר הצעיר, ולא חשבתי אפילו לרגע ליצור קשר עם הסטרא אחרא.
התביישתי במכתב, כמו שהתביישתי בידענות שלי ובכך שאינני נבחר ראשון בכדורגל (כל אלו נראו לי קשורים קשר בל ינתק זה מזה). זו בעצם היתה הסיבה האמיתית לכך שסגרתי במו ידי שער מסוים שנפתח בפני החוצה מן הגיהנום (כך אני רואה זאת היום). אבל באופן דיאלקטי היה בפרשיה גם אישור נוסף לתחושה שהודבקה אלי מטעם הקיבוץ, התחושה שנועדתי לגדולות. עד גיל שמונה הייתי מלך, ומאז גולה ומושפל. אבל תמיד (עוד מגיל שלוש, כשהאמירות שלי פורסמו במדור "מפי הטף" ב"ידיעון" של הקיבוץ) נועדתי לגדולות. וכמובן שהיה עלי לאכזב. לנפץ את הציפיות עד הסוף.