| 11/2002
אני זוכר את הפעם הראשונה
אני זוכר את הפעם הראשונה בה ספרו לי שהאהבה היא לא מה שאני חושב.
ישבתי על הספה בבית של דודה שלי, והיא אמרה לי:
"תראה כמה אנשים סובלים בגלל האהבה הזאת - וסתם. הרי הסבים שלך, למשל, אף פעם לא חשבו שמתחתנים עם מי שאוהבים. מתחתנים כי צריך להסתדר בעולם, והמשפחה היא עסק כלכלי. המסגרת הכי טובה לגדל ילדים, שאחר כך ידאגו לך. טיולים לאור הירח, דפיקות לב, זיונים סוערים - זה אפשר, ותמיד היה אפשר, אבל מחוץ לעסק הכלכלי הזה. Pleasure לחוד מ- business. וזה עבד! אבל אז באה הרומנטיקה, ובאה הוליבוד עם הסרטים שלה, ואנשים התחילו להשתגע, כי הם חשבו שצריך להתחתן עם הרומנטיקה, וזה" היא שולחת בי מבט חד של בטח-אתה-מבין-את-זה-לבד "פשוט לא הולך".
סוף המונולוג, ואני המום. מסיר את הכובע בפני הרעיון החדש, המטלטל. מסיר את הכובע בפני הדודה, ששוב עשתה לי את זה.
ומאז השתנו חיי. ראיתי את האור ואני מאושר.
זהו, שלא.
הפנמתי את הרעיון אבל לא עיכלתי אותו. כמו כולם גם אני ממשיך לחפש את "החצי השני שלי". ונראה שהחיפוש הזה מוטמע בתשוקות הכי עמוקות שלי, בתת מודע ממש. אחרת לא הייתי חווה את האושר הגדול ביותר בחלומות בהם אני מתאחד עם אותה אהובה נחשקת. רגע האיחוד - שדווקא יכול להיות בעל מיניות מאופקת, לא יותר מנשיקה או חיבוק - הוא רגע של אושר פתאומי, קוסמי, איחוד של גוף ונפש, רוח וחומר.
גם בהקיץ אני חולם עליה, כמובן. אותה אחת שבמטה של קסם תפתור את כל בעיותי, תהפוך אותי במטמורפוזה מופלאה מקרפד עגמומי לנסיך שהחיוך לא סר מפניו, שמרגיש בכל רגע כמו ברגע השיא של חווית אקסטזי. כמה שלא אומר לעצמי ברוגז שכל הפנטזיה הזו אינה אלא הבלים והבל, אמשיך ללכת אחריה, "כצוואר אחרי החבל".
ויש את הפנטזיה המנוגדת, הצזארית, של לרצות לזיין את כל הבחורות בעולם. כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני צריך להפסיק עם הסגידה לדימוי הזה. שאני לא כזה. שאני לא מצליח בזה בכלל, שאף פעם גם לא ניסיתי, ולא במקרה, מפני שלעולם גם לא אצליח - אז למה להמשיך לנסות? ובכל זאת הוא לא משתתק, הקול הזה שלוחש לי: "תראה את ההוא, איזה כיף לו, עם כמה הוא שכב! ואיפה אתה, יא נקבה?! מאונן בבית!". בכל זאת העין ממשיכה לפזול אחרי כל בחורה יפה ברחוב, ואם רק היו לי אומץ ויוזמה, הכל היה נראה אחרת, החיים היו מעניינים, היית חי מבחורה לבחורה. כמו לאונרד כהן, כמו בוקובסקי, כמו עשרות גברים אחרים המייצגים את הדימוי.
ואני בדיוק באמצע בין שתי הפנטזיות, משותק.
אבל אולי שתי הפנטזיות אינן כה מנוגדות. בחלומות, לפחות, יש איזה איחוד בינהן, כשאותה בחורה אגדית לובשת פנים שונות בכל פעם.
ככל הנראה הפנים הסופיות, והאיחוד האחרון, נגלים רק בסוף המוחלט, כמו שכתב אלתרמן בסיום אותו "שיר לאשת-נעורים":
עוד יבוא יום שמחה, בתי,
עוד גם לנו בו יד וחבל.
וצנחת על אדמת בריתי
ואלי יורידוך בחבל.
לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והבל.
 אלרתמן. כתב גם שירים אחרים, שוים יותר .(אבל הם לא התאימו לנושא).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
