| 12/2002
מג'יד מג'ידי, שוב הפלת אותי
יש ימים כאלה, שלמרות שיש לך את כל הסיבות להתאבד, אתה בהיי חסר סיבה, פרט לנוירונים של אושר במוח, שעליהם אני לא יודע כלום (אם אתם סקרנים לגביהם בכל זאת, תשאלו את הנסיכה הג'ינג'ית).
אתה קם כבר באחת וישר (טוב, אולי אחרי שהות מסוימת בשרותים תוך ניסיון חסר סיכוי להנמיך את גל הנייר העצום הזה, שקם על יוצרו, "הארץ") עושה משהו חיובי: פסטה ברוטב עגבניות וטונה (תודת המערכת לבלוגרית של המתכון, נדמה לי ionic). אם אני מבשל אני גבר, יוצר, אני אמן, אני ההפך ממאונן. וכנגד כל הסיכויים, אני גם נורא נהנה!
אחר כך סינמטק (לא ראיתי סרט כבר חודש וחצי!! (לא כולל "איש החשמל" שראיתי בהקרנת עיתונאים ועליו אני יכול לאמר רק: מחשמל למוות. לא ידעתי איך אעליב יותר את יוצרי הסרט שהיו באולם: אם אצא החוצה, או אם אשאר ואחטוף התקפת צחוק בקטעים הטראגיים (יד ימינו המסור של איש החשמל רוטנברג גוסס ומילותיו האחרונות: "הפרטים הקטנים, פנחס, הפרטים הקטנים קובעים") ). ולא סתם לסינמטק - לסולידריות עם העובדים הזרים ועם הדודה האחת והיחידה, {...} אחר כך לראשונה בחיי היא מבקשת שאזמין אותה ואני מנצל את החור החד פעמי שנפער בזמן, ומזמין אותה לבירה! אין לה אגורה אבל היא לא תבקש אפילו שקל. רק היום. מסביב שמחה, מאכלים מארצות זרות, והחבר'ה של הדודה רוקדים סלסה, כשמפליא מכולם לרקוד ההומו הלא חוקי.
ואז נכנסתי לסרט שלך, מג'יד, ושוב השארת אותי על הריצפה.
פעם קודמת עשית את זה עם הילד העוור של "צבעי גן עדן". ועכשיו עם הנערה האפגנית המחופשת לנער ב"באראן".
 באראן מחופשת לילד על מנת שתוכל לעבוד
כל שוט הוא מסטרפיס, המצלמה עומדת בדיוק במקום הכי נכון, ויוצרת קומפוזיציות מטאפיזיות כמעט, דווקא מהאתרים הכי ריאליסטים וקשים, כמו אתר הבנייה שהופך לטירה שייקספירית רדופת סמלים רוחות שאינם אלא ענני אבק. השימוש בפסקול פשוט גאוני: רעשי הפטישים, ראליסטיים לגמרי, יוצרים מתח בלתי נסבל בדיוק בנקודה שזה נחוץ. ככה זה היה גם ב"צבעי גן עדן" עם ציוץ הציפורים שתפס כמעט את כל הפסקול. במובן הזה "צבעי גן עדן" היה עוד יותר גאוני, כי כמעט לא היו בו דיבורים, למרות העלילה העמוסה. במאי גדול נמדד ביכולתו להעביר תחושות ואף עלילה בלי שימוש בדיאלוגים או קריין-מספר, או שאר מקדמי עלילה שקופים. ומג'ידי הוא במאי ענק. מתוך הריאליה של האנשים הפשוטים וחיי היומיום הכמעט בלתי נסבלים שלהם, הוא יוצר סיפור בעל מימד אגדתי עם מוטיבים חוזרים (הנעליים, הציפורים וכו'). התוצאה לא דומה לשום דבר שאתם מכירים. השילוב בין הפנטסטי לראליסטי בולט למשל בסצינת הסיום, בה משפחתו של נזיף עולה על טנדר אדום, מרובב בבוץ, כדי לחזור לאפגניסטן (ולקחת איתם את אהובתו וכל כספו של גיבור הסרט). על רקע אותו טנדר כל כך "נמוך" ועכשווי, מאבדת הנערה את נעלה בבוץ, וגיבור הסרט כורע וחובש אותה לרגלה, כמו באגדה מרה. "צבעי גן עדן" היה פנטסטי עוד יותר, ומר יותר. פה בוחר מג'ידי, למרבה המזל, בסוף אופטימי יותר: הגיבור מאבד הכל, אבל מרוויח את האהבה הגדולה ביותר, אהבה שאינה תלויה בדבר, וכדברי הזקן החכם, מתקן הנעליים הנודד: "מתוך האש של הבדידות נולד חום הידידות". הדבר היחידי שזה מזכיר, פרט לסרטים איראניים אחרים, זה הנאו ראליזם האיטלקי, בייחוד בקטעים היותר פנטסטיים שלו כמו "נס במילנו". לי זה גם מאד הזכיר את ברסון, עם המרירות, השתיקות, העיסוק הכל כך חכם ומקורי בכאב הבלתי נסבל של האנשים העניים.
 ככה יותר מתאים לך, כפרה
הקולנוע האיראני הוא אחד הדברים היחידים שמעודדים אותי, מבחינה פוליטית, בעולם, ובמזרח התיכון בפרט. האליטות הערביות שמות להן בדרך כלל מטרה להילחם במערב, בדמוקרטיה הליברלית קפיטליסטית ששולטת בו, ובנציגתו השטנית עלי אדמות - ישראל. האליטות האלו עומדות - בתמונה הפוכה למה שקורה בישראל - בראש המאבק בשלום ובנורמליזציה. הן מייצרות חומרי הסתה שבנויים על הפרוטוקולים של זקני ציון, מחרימות ומאיימות על אמנים או סוחרים שיש להם קשרים עם ישראל. והנה, בתוך כל זה, הקולנוע הכי מרגש קורה דווקא במדינה, שבדרך כלל אנחנו מקבלים עוית פחד מאזכור שמה, הנקשר לשריפת דגלנו, לחיזבאללה, לנשק לא קונבנציונלי, לאיום על קיומנו. הקולנוע הכי מרגש, והכי הומניסטי. כי הסרט הזה, למשל, הוא גם סרט פוליטי, ויש לו לקח חד משמעי של אהבת הזר השונה. את הלקח הזה מנחיל מג'ידי בדרכים הכי פחות צפויות: גבור הסרט הוא בהתחלה "אחר" שנמצא בודד, מיעוט בתוך קבוצה של "אחרים". הוא איראני, העובד באתר בנייה שכמעט כל שאר הפועלים בו הם אפגנים או זרים אחרים. זה היפוך גאוני, המקביל להיפוך שחל בדמותו מהרגע שליבו נוקף (turn of the heart) ומתאהב בנער/ה האפגני/ת. מדמות רעה הוא הופך לאנושי יותר ויותר, עד השיא שבו גלש בכל מדרגות הסולם החומרי, אך טיפס בכל מדרגות העולם הרגשי.
 גבור הסרט, לטיף, ברגע הגילוי
השילוב בין הפנטסטי לריאלי נתמך בשפה הקולנועית של מג'ידי, שהיא על גבול המיופיף, למרות שאינה משתמשת באמצעים מלאכותיים. עשן, ערפל, השתקפויות, אקסטרים קלוז אפ על פנים רבות הבעה. וזה כל כך נכון בעיני, כי שפת הקולנוע היא תמיד שפת החלום! ניקח את הסצינה הקולנועית הכי בנאלית, וננסה להעביר אותה לתאטרון: בשוט הראשון הצופה יושב בשורה הראשונה מול השחקנים; בשוט אחריו הוא עובר לשורה האחרונה באולם התאטרון מצד שמאל; בשוט הבא הוא נמצא על הבמה, מאחורי כתפו של השחקן; בשוט הבא הוא משקיף על השחקנים מן הגג שמעליהם, וכו'. גם בשוט חזיתי פשוט, בדקו את זה בבית, המצלמה תמיד עומדת נמוך יותר מגובה העין, או גבוה יותר. זה דומה למבט של החלום. לכן הקולנוע לא פעם דומה יותר לציור מאשר לתאטרון. במאים גדולים שהקולנוע שלהם נבע קודם כל מן המבע הקולנועי, כלומר האמצעים האמנותיים "הטכניים" של צילום, פסקול וכו' - במאים כאלה היו קרובים בדרך כלל לציור או פיסול ולא לתאטרון: פריץ לאנג, דייויד לינץ', טקשי קיטאנו וכו' (לעומתם במאים גדולים כמו וודי אלן או ברגמן, הקרובים לתאטרון, היו קודם כל תסריטאים גאונים). שפת הקולנוע היא שפת החלום.
 מג'ידי מדריך את באראן
חלומות פז לכם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
