החיים הם במקום אחר

היא לא באה לטאי צ'י.



בבת אחת נעשיתי עייף ומדוכא. לא יכולתי להתרכז.

תאודור הגורו גער בי, התלבש עלי, הסביר לי ולכולם שהטאי צ'י מעמת אותך עם הצדדים הגרועים שלך. האדם המלנכולי, הסביר, הוא זה שהיה לו קשה להיוולד. המלנכולי תמיד אומר "עשו לי ככה, עשו לי ככה". אם אתם נתקלים ברחוב, הוא ישר יגיד לך: "סליחה"!     הכולרי, לעומתו, ישר יתנפל עליך: "אתה דפוק?! איך אתה לא מסתכל לאן אתה הולך"?

התחשק לי להראות לתאודור קצת מהצד הכולרי של מזגי, אבל המלנכוליה גברה עלי.

הדרך חזרה עוברת קרוב לבית שלה. נתקפתי דחף בלתי ניתן לכיבוש לדבר איתה, לראות אותה.

רגעים ארוכים הבטתי בפלאפון. הוא הביט בי חזרה כשמסך אטום מסתיר את רגשותיו.

לצלצל או לא לצלצל?

לבסוף צלצלתי. הועברתי ישירות למזכירה האלקטרונית הקרה והמתכתית שלה. הגעת לתא מספר. אל תדברי במספרים, גברת. כיביתי מייד. דקות ארוכות של התלבטויות ותכנון ההודעה שאשאיר לה. "אני הולך ליד הבית שלך ונורא רציתי לדבר איתך, אולי אפילו לראות אותך". זה נורא. בנאלי, מתרפס. טוב, אין לי משהו יותר טוב להציע. המוח נכנס לשוק, לא מצליח להמציא כלום. בסוף אני נכנע, שתהיה ההודעה הבנאלית, רק שאני אוציא את זה החוצה כבר. צלצלתי.

היא עונה. אה.. את לא.. לא במזכירה? זאת אומרת, היתה קודם מזכירה.. זה ג'רום מדבר.. אולי את רוצה להיפגש.. אה.. טוב, אני מקווה שאני לא מפריע..

ואז היא: אתה לא מפריע, אבל אני מקווה שאני..

שתיקה ארוכה ומענה, היא מחפשת מילים.

אני לא מתאפק ומשלים את המשפט: ..את מקווה שאת לא מוליכה שולל?



כמעט מייד קלטתי איזה טעות עשיתי. קפצתי החוצה מארון השלדים עם הפראנויות ורגש הנחיתות המטורף שלי.

את התשובה שלה כבר פירשתי כגט סופי: לא, לא! מוליכה שולל.. זה דרמטי! אבל אולי אנחנו פשוט לא על אותו mood.

כן, בייחוד שאת ב mood של לזרוק אותי החוצה מחייך, אני מניח, אחרי טעות כזו, בשלב כה ראשוני ומעורפל של היחסים.

מאז האהבה הנכזבת הראשונה, בגיל 12, לא למדתי דבר. אני פשוט משחזר את הדפוס. ככה לפחות אני מרגיש בזמן האחרון. ממש כמו שמעון פרס. בעצם גרוע ממנו. לו יש את סוניה, ובצד את הפילגש, קולט.

אוי ואבוי! אני צריך עוד להספיק לקפוץ לקולט לחפוז (אגב, יש לי ידידה שטוענת שפרס עושה לה את זה. מה אתן אומרות? גם לכן? יש איזו החלטיות שרמנטית באופן שבו הוא מתבונן בשעון)

גם היום, אם אני אוהב מישהי, זה יהיה תמיד מתוך רגש נחיתות ברמות גבוהות בהרבה מהנחיתות שדני דה ויטו היה מרגיש אם היו אומרים לו לשחק כדורסל אחד על אחד עם שאקיל אוניל.



למה אני לא יכול לאהוב מישהי שתעריך אותי על ההתחלה? למה אני צריך את ההשפלה הזאת? אולי אתן בבית, קומץ קוראות יקרות, יודעות את התשובה?