-
[13/8/08 הפוסט צונזר חלקית עקב חשיפה בלתי מבוקרת. נ', זה לא לעניין, העניין הזה של להגיע אלי לבלוג ולהעלב מדברים שכתבתי לפני שש שנים כמעט, ולחכות שנתיים עד שאת אומרת לי את זה ].
-
בשתים עשרה בלילה הייתי הסועד האחרון ב"מלכות הפלאפל". המוכר, צעיר ונחמד – הם תמיד נחמדים שם כולם, תודעת שרות של מלכות, או אולי נחמדות אמיתית – הפציר בי לקחת את כל כדורי הפלאפל שנשארו הביתה. "אם לא אני פשוט זורק את זה, חבל". לא היית צריך להגיד יותר מזה לבן דור שלישי לפולנים כמעט ניצולי שואה. גם בחינוך הציוני מיליטריסטי שקיבלתי, הספיק אבי ללמד אותי ש"אוכל לא מפקירים בצלחת" עוד לפני שלמדתי שפצוע לא מפקירים בשטח (ובקיבוץ, תאמינו לי, לומדים את זה ממש בבית התינוקות). לקחתי.
בעודי הולך בשדרות רוטשילד נפלו עיני על נטאשה, הישובה בקפה שבאמצע השדרה.
"זה מני" מציגה אותו נטאשה, "וזה ג'רום. אם אתה רוצה ביקורת עלי, הוא המבקר הגדול ביותר שלי".
"אה, זה ההוא" נוהם מני, כבן ארבעים וחמש או חמישים, בערך כפול מנטאשה.
למן ההתחלה הוא מתנהג בדרכים משונות.
תחילה הוא מציע לי במפגיע את הקוראסונים שעל השולחן
"קח, קח, נו! נתנו לנו את זה אבל אנחנו לא רעבים, נכון בובה?" ונרכן לנשק את "בובה" .
"אני לא יודע.. אתה כבר השני שמציע לי אוכל.. אני כנראה הגעתי למצב שאני נראה כמו הומלס"
"אני פעם נראיתי יותר הומלס ממך"! הוא נוהם.
אם כך אקח את הקוראסונים. העיקר שלא יזרקו אותם, ואחר כך כשישימו אותנו באושוויץ נצטער על כל הקוראסונים האלה שזרקנו.
אחר כך הוא שוב מגפף ומנשק את נטאשה הנבוכה, או שהוא מפגיז אותי בשאלות מביכות, ששיאן בשאלה:
"ראית את החזה שלה (של נטאשה) פעם?"
אני מביט בה במבוכה, מסמיק.
"איזה חזה יש לה, אה? ראית אותו או לא"?
אני בוחר בשתיקה נאצלת.
"מה הדבר שהיית הכי רוצה בעולם" הוא תוקף שוב
אני מחליט לאמר את כל האמת, זו הדרך לצאת מזה בשלום.
"כמו כולם.. אהבה.. שתהיה לי חברה, ואני אוהב אותה והיא אותי, ונתחתן ונעשה ילדים"
"אז מה הבעיה? אתה בחור חמוד"
מה הבעיה.. אולי תגיד לי אתה, פרא לא אציל שכמוך.
"למה אתה מפחד מנשים"?
ככה אתה מפגיז אותי, באמצע הלילה והשדרה?
"על זה אני לא יכול לענות לך. זה אישי מדי"
ויש גברים כמוך, שמפחידים אותי עוד יותר מנשים.
"אתם האשכנזים, לא יודעים מה זה נשים" הוא מחליט כנראה לגלות לי את הסוד "תקלל אותן, הן אוהבות את זה"
"ג'רום הוא דווקא שוביניסט" מסבירה לו נטאשה
"שוביניסט? זה?" מתבונן בי מני בפקפוק
אני צוחק ומגביר את התנדנדותי החרדה קדימה ואחורה.
נו טוב, כשוביניסט אני יכול לאמר להם שלום.
וללכת לי משם, בין העצים, שקית הפלאפלים בידי האחת, הלפלפית , ושקית הקוראסונים בידי השנייה, השוביניסטית, ששיחקה לה בחזה.
בדרך מרמת גן הביתה נתקעתי בגשם הפתאומי.
נכנסתי תחת בית דירות.
מולי עמד עץ האזדרכת, יתום בגשם.
פירותיו הקטנים והעגולים (בילדות היינו מכניסים אותם לפינו ויורים אותם באמצעות צינוריות פלסטיק שחורות), וענפיו הערומים, הסתעפו והשחירו כצלליות, על רקע השמיים המעוננים חלקית, שהם שמי ילדותי, למין האפור הכהה במרכזם, ההולך ומתבהר עד ללבן ולצהוב הזוהרים בשולי הענן, ועד לכחול הבתולי שמעבר לשולי הענן, כחול המצוי במרחבים התחומים שבין העננים. בילדותי היו לי השמיים המעוננים מפות שלא אומרות דבר על הכיוון (מי שאל אז על הכיוון?), מפות ובהן ימות כלואות בין יבשות אפורות. למרות שכילד שקעתי במפות, עד שכיסו לבסוף את כל ילדותי, לא ידעתי אז שהים מכסה שני שליש מכדור הארץ.
שתי ילדות, אחת גדולה והשנייה קטנה, חולפות במדרכה ממול. "מספיק עם זה, מספיק! זה לא נעים"! גוערת בגדולה בקטנה, ושמה קץ להירהורי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
