| 1/2003
חברות וחברים
חברים וחברות יקרים, הדברים שאני עומד לשאת בפניכם אולי לא ירימו אצלכם גבות. להפך, ייתכן שישמעו פה באולם גם תמיהות נוסח: "מה חדש"? "עד מתי תבלבל את מוחנו באותם דברים נדושים ופעוטים"? ובכל זאת עלינו לדון בהם.
התאהבנו במישהי.
חלמנו חלומות, היינו בסרט משלנו, וההתרסקות, כמה בנאלי, היתה כואבת.
מתוך רצון להפחית את הפגיעה הלכנו למישהי שרצתה אותנו.
הכל היה קל איתה. סיבוב הלוך בשדרה, סיבוב חזור, ספסל, חיבוק, נשיקות.
כיוון שכך, כיוון שרצתה אותנו, נראתה לנו לא רצוייה. נראתה פשרה, אופציה גימל למקרה חרום.
אולי לא רק בשל כך. אולי גם מפני שנראה שלא נמשכנו אליה. לא לגופה ולא לנפשה.
אבל עם השנים למדנו להטיל ספק גדול באינטואיציות שלנו.
וברור שבמקום מסוים האינטואיציות שלנו שגו. ודאי שאיזושהי משיכה חשנו כלפיה, וודאי שרגישותה וחיפושה אחר רגישות הפכו אותה מתאימה לנו במידה מסוימת.
ולכן התעקשנו להישאר ולנסות.
שיחקנו מולה גברים. כאילו כבר הכרנו את כולן, ושכבנו עם כולן.
ובטח התחלנו להאמין בזה גם בעצמנו, כי פתאום נכנסנו למאניה שלא ידענו מזה עשר שנים. התחלנו עם כל בחורה בסביבה. באוטובוס דרומה התיישבנו ליד פיליפינית. התחשמלנו מתשוקה, שוחחנו, למדנו על חיי הפיליפינים בארצנו, וסיימנו את הנסיעה כשידנו מונחת על ירכה וראשנו כמעט בחיקה. בהמשך אותו יום סובבנו כפרפרים מהופנטים סביב זבנית חנות הבגדים, והרבנו התחכמויות שמוטב לולא העלנו אותם על הדף, נוסח: החולצה הזאת כמעט בצבע של קפה, זה שאומר שאנחנו נפגשים להפוך? נפרדנו ממנה בנשיקה לחה על גב ידה.
במקביל, לסבך את העיניין, בחורות אחרות יצרו קשר, רצו מאיתנו דבר מה, כל אחת לפי דרכה ולפי שיגעונותיה. זו רצתה פלירטוט שתקוותו אהבה, זו רצתה התעלסות בוגדנית, ושלישית רצתה שיחת נפש בלבד.
והבינו, גבירותי ורבותי, בשביל אנשים מכונסים כמונו, שמגע הוא משהו שהם מקבלים רק בטעות באוטובוס צפוף – בשביל שכמונו מדובר בדון ז'ואניות של ממש.
אבל שקר כזה חייב היה להתנפץ. ואכן, נקרעה המסכה מעל פנינו, ואותה בחורה גילתה שאיננו גברים שבגברים, אלא יותר "עננים במכנסיים", שסערת ברקים נוירוטית וחסרת כל בטחון בראשם.
ומה גילינו אנו, אני שואל? אילו לקחים יכולים אנו להפיק?
ראשית, שאמנם בראשנו אנו רוצים, מדי פעם, לשכב עם כל בחורה נאה שאנחנו רואים.
אבל מה שקל להיסחף בו כפנטזיה, במציאות דורש איזה משחק שאיננו מעונינים בו.
עד עכשיו חשבנו שמשחק זה אינו לפי כוחנו. עכשיו גילינו שאין הוא לנו משאת נפש. מפני שהוא דורש הסתרת רגשות, שבאה לגונן עלינו מפני החשיפה הכרוכה במין ובתשוקה.
וכמו כן גילינו שהמשחק המיני המנוכר כביכול, שהיה לנו עם הפרטנרית האחרונה, יכול להיות בלתי אפשרי למישהי אחרת.
וחשוב יותר: גילינו עד כמה אנחנו זקוקים לאותו משחק מנוכר, כהגנה מפני החשיפה.
וגילינו שהדימויים, דימוי הגבר השגלן ודימוי האישה הנחשקת, עומדים לא פעם ביננו ובין הנאה יפה וזורמת שהיתה לנו, למשל בריקוד מחובק איטי ואוהב, או קצבי וסוער דווקא.
ומשהו נוסף גילתה לנו כל התקופה האחרונה והמבולבלת הזאת:
שאין לנו צורך לפחד מלהיות הידיד הטוב ביותר של מישהי.
שאנחנו יכולים להיות הידיד הטוב של מישהי ובו בזמן לרצות אותה כאישה, מבלי לפחד שזה עושה אותנו ללא-גברים, ושמערכת היחסים הזו אינה מינית.
זה התגלה לנו דרך סבך הנשים שהקיף אותנו לפתע.
לסיכום, חברים, הרשו להביע בתקווה, שנדע להתארגן לבחירות הבאות, אם לא כסלע איתן, אז כפלג קטן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
