החיים הם במקום אחר

תרומתי הצנועה לפרוייקט הפוסטובוסים (זה היה מזמן, אני יודע).

13.04.98

כנגד ארבעה מטורפי אוטובוסים דיברה התורה:

הראשון (הכתוב, השאר הם פרה-היסטוריה) התגלה לי יום אחד, כשחיכיתי ברמת אביב ל-27. האוטובוס התמהמה זה יותר מחצי שעה, כפי שיקרה לו לעיתים, מבלי חוקיות. גם 24 ו-25 לא עברו באותו זמן, כך שה- 27, לכשהגיע באחרית הימים, היה מפוצץ לחלוטין.   את המטורף פגשתי עוד לפני העליה, מדבר לעצמו ומסריח מקילומטרים - כל כך מסריח, שהמקום לידו התפנה כעבור עשר דקות קשות של עמידה והטלטלות בין חריקות הבלמים. כך, בנסיבות שלא הריחו כל כך טוב, נוצר מקום פנוי באמצע האוטובוס ההומה והצפוף כלול תרנגולות, ואיש לא מיהר לתפוס אותו.  לא ידעתי מה לעשות, לשבת או לקום. אחרי התלבטות רבה, כמו שאני יודע להתלבט, התיישבתי לצידו. הוא היה צעיר, כבן שלושים לכל היותר. חבש משקפיים עגולות, מעט כהות , והחזיק בידו כל הזמן פחית שתייה. היתה לו הבעה מפגרת במקצת, אבל הרושם הכללי לא סיווג אותו בצד הלא שפוי של החיים. דיבוריו הבלתי פוסקים היו החלק המענין. לא בדיוק דיבורים -  אלה היו פזמונים שהוא חיבר ופיזם באותו הרגע. מוטיב חוזר היה "דופקים ת'עניים, דופקים ת'עניים", שהושר בעליזות מהומהמת, כמו שיר ילדים. גם שאר הפזמונים הצביעו על מודעות חברתית עמוקה של המשורר, אך גם על כך שאינו אדיש לחריזה ולמשקל: "המצב בכי רע -  להרוג את שר התחבורה" או בפשטות: "יצחק לוי בן זונה". אם נראה לרגע שהאיש חסר בקיאות  במינויים הפוליטיים החדשים, בא מייד המשפט "שאול יהלום בן זונה" וטפח על אוזני. מדי פעם היתה יוצאת זעקה של ממש מליבו:

"אוטובוסים מחורבנים! מפוצצים באנשים, לא מגיעים, נוסעים לאט. דופקים ת'עניים,דופקים ת'עניים".

 האוטובוס אכן נתקע בפקק, וזה הטריד את הבחור מאד. הוא הביט בשעונו בדאגה, שגרמה לי לתהות האם הוא מאחר לפגישה עם שר התחבורה.

כשירד, הגברת ממול חייכה מול החיוך שלי ואמרה: "אבל הוא צודק"

"בדיוק", התלהבתי "הוא הילד שצועק המלך הוא עירום!"

מטורף אוטובוס 2: כשחזרתי מחולון, בעודי עולה על קו מספר אחד, מישהו צעק "להכין כסף!" זה כנראה נהג עצבני, חשבתי. אבל ההמשך היה

 "מי שאין לו כסף שלא יעלה! שילך לבנק!" - הכל בקריאות דרמטיות, ובסוף צחוק-צהלה, מעין צניפת סוס "או או-או!". הדובר היה זקן תימני מופלג, שהזכיר אולי את הרב כדורי בצעירותו (כלומר לפני עשרים שנה, בהיותו בן שבעים שנה). הוא ישב ליד הנהג ודיבר איתו ללא הרף. שחום מאד ובעל זקן לבן מאד, נקי ומסורק. הוא לבש חליפה מהודרת למדי (אם כי אני לא מבין בכלל בחליפות). אבל את זה, וגם את לובן ונקיון זקנו, ראיתי רק כשירד בת"א. הנהג התייחס בסבלנות מופתית לכל שיגיונותיו: קריאותיו הליצניות לנוסעים העולים, שאלותיו החוזרות לגבי התחנה בה ירד, ושאלות רטוריות שהפנה לנהג, שענה על כולן והרגיע אותו.

כנראה שזה אבא שלו, חשבתי.

ונעבור למטורפים הרעים:

מטורף 3: באיזור הבורסה בר"ג עלה על ה-40 בחור כבן 30, שזוף, בלבוש מהודר, שכלל חולצת אנשי עסקים בצבע אדום-ורוד, שבכיסה עט, ומשקפי שמש אופנתיות מפלסטיק. כשראיתי אותו עולה, שואל את הנהג משהו, חשבתי לתומי: אכן, גם אנשים מהעשירונים העליונים נוסעים באוטובוס.       הוא התיישב ברביעית הכיסאות שמקדימה, עם הפנים לנוסעים. ואז פתאום פנה באיום לנוסעת שישבה בצד השני:"למי עשית פרצופים?!",   מלווה את דבריו ברכינה לכיוונה, ובתנועת אצבע מאיימת מאד. למען האמת, קצת נבהלתי, ונראה שגם הנוסעים מסביב חשו לא בנוח. אבל אף אחד לא נחלץ לעזרת הנוסעת, שהבחור המפחיד המשיך להתקיף אותה: "משהו הפריע לך? אה? יא פוסטמה! יא בת זונה! יש לך בעיה?! אה?! עושה לי פרצופים!" אולי הנוסעים הצדיקו עצמם, כמוני, במחשבה שהיא בטח מכירה אותו. היא פשוט לא הגיבה, והמשיכה לשבת באותו כיסא ולהתעלם מההתקפות. אבל היא נראתה מפוחדת. בין התקפה להתקפה נהם לנוסעים סביבו: "אני, עשרים שנה ישבתי בפנים. עשרים שנה!", מה שכמובן לא תרם לשקט הנפשי שלנו.

כנראה שהבחור לא הכיר את קורבנו, כי בסופו של דבר הוא הלך אחורה איפושהו, והנוסעים, כמוני, הגניבו מדי פעם מבט חושש לאחור, נקרעים בין הפחד להיתקל במבטו ולהפוך לקורבן הבא, לבין הרצון לוודא שהוא לא נושף בעורפם.

המטורף הרביעי פחות בולט: הוא נסע בקו ארבעים לכיוון השני (מהעבודה לבית), ועבר כיסאות מדי כמה דקות, כשלכל כיסא שהוא עובר הוא סוגר את החלון הסמוך, למרות שהחום כבר היה די קרוב לחמסין המסויט של השבוע. באיזור הבורסה ירדה איזו זקנה ונפלה.

הוא קרא פתאום  "כל הכבוד!".

בחור שחרחר שישב ליד הנהג פנה לאחור מזועזע:

 "מה זה כל הכבוד??"

אבל ההוא, מבוגר בעל מבט רוסי שתייני, לא ענה לו.