החיים הם במקום אחר

סאגת המטורפים באוטובוס מאיימת שלא להסתיים:  היום ב- 26, שאיתו חזרתי ממרפאת השיניים באפטר, אישה מבוגרת, לבושה בגדי יד שניה עליזים ודרמטיים, וכובע קש רחב שוליים. היא  קמה ממקומה, ופנתה לכל מיני נשים קשישות וקשות יום באוטובוס, מתנועעת מאחת לשנייה, שואלת אותם בנימה מפתה ואינטימית:

"אני דוגמנית בערוץ שתיים. היית מעונינת לדגמן איתי"?

באותה הצעה פנתה גם לצעירה במשקפי שמש שישבה מאחורי, ומבלי לחכות לתשובה חזרה למקומה (לפני, במקום של הארבע, עם הפנים לנוסעים) תוך מחווה חביבה של ריקוד, שכללה המהום עליז, הרמת ידיה כבלרינה, וסיבוב על המקום. כשהלכה שמעתי צחוק מאושר מאחורי, צחוק שבמהרה הדביק גם אותי. הסתובבתי לבסוף וראיתי שמי שצוחקת איננה הצעירה (שנראתה חמורת סבר, אולי נעלבה), אלא הישישה החביבה שמאחוריה, אותה הכרתי עוד מתחנת האוטובוס באפטר.  ישבנו שם וחיכינו לאוטובוס, ואז החלה מנסרת אזעקה נוראית. אחרי רגעים ארוכים של סבל הופיע בעל הרכב וטיפל במפגע בעצלתיים, כמי שעושה טובה, בפנים משועממות של אזרח שומר חוק. נזפתי בו בזעם, ואז נפניתי אליה.  "הכל בנוי למכוניות, לא לנו בני האדם". "כן", צחקה בטוב לב, והוסיפה בעדינות: "אבל מה אפשר לעשות?"  "אפשר לעבור לתחבורה ציבורית!", היתה תשובתי הניצחת והצודקת. אח"כ היא פגשה איזו שכנה שדיברה איתה על מזג האויר, ואיך שלפני שנה ירד גשם ממש עכשיו. כשירדתי מהאוטובוס, מעט אחרי הריקוד של המשוגעת, חשבתי כמה עבר עליה על אותה ישישה בנסיעה קצרה: אני, השכנה, ועכשיו המשוגעת. אבל הטרידה אותי יותר הדאגה הרגילה, האם עשיתי עליה רושם טוב.

  בין ב ל- B

24/6/2000

לפני יומיים, יום הולדתי, בקו חמש חזרה מהעבודה.   יום ההולדת עצמו עבר ללא שום ציון. שתי בנות מאחורי, ואחת אומרת שתמיד יזכרו לך את הדבר האחד הרע שאתה עושה, ולא את הכל הטובות שעשית. היא אומרת זאת בנימה פילוסופית, וללא טרוניה, למרות שהדברים אמורים בה עצמה, באיזו פשלה שעשתה ואף התנצלה עליה בפני מי שהיא כנראה הממונה עליה בעבודה. אחר כך היא מספרת שהלכה היום למקום ההוא עם העיתונים הישנים, והסתכלה על העיתון של היום שבו נולדה, 2 באוגוסט (כמו אמא שלי) 1974. מה היה שם? סתם, מפגשים עם המצרים, ופרסומות מצחיקות, לנעליים החדשות שהן בדיוק כמו הנעליים שעכשיו נהיו טרנד, פתוחות כאלו.   בית גונן, היא אומרת, על הבית הזה קראתי. מסתבר שיש לה ספר על שדרות תל אביב, הבולבארים. ובספר מופיעים, איזה קטע, בעלי הבתים, שהם בעצם בתים של משפחות, והמשפחות מצטלמות ליד הבתים, איזה יפה זה. ובכלל (היא משליכה לי בלי לדעת עוד אבן חן קטנה), היתה כל כך רוצה לחיות באותה תקופה, שנות השלושים, הארבעים. חברתה שואלת אותה על איזו מילה בצרפתית. אחר כך  היא מקבלת פלאפון, ומנחשת מי זאת עוד לפני שראתה את המספר. בהבימה היא יורדת, תוך שיחה עם חברתה הפלאפונית. אני מביט בה. היא איננה יפה. חברתה היפה קמה לפתע, "אוי"! אני חושב שהיא נזכרה לרדת, אבל היא קוראת אחריה מבעד לדלת: "רונית! רונית!". הנהגת של האוטובוס, קצוצת שיער ותזזיתית, סוגרת עליה את הדלת, למרות שודאי הבחינה בה, ואף קראו לעברה: היא שכחה את הארנק! אני כועס על הנהגת, תוקע בה מבט, אבל נראה שהארנק הגיע בכל זאת לרונית, בזכות תגובתה המהירה של חברתה, וגם שלה עצמה – נפנתה מיד חזרה, מאה שמונים מעלות, מבלי להניח את הפלאפון מידה.   אחר כך אני פוצח במחשבות פילוסופיות אך נרגשות, על כך שאת המתנות היפות ביותר אני מקבל בחינם, ואפילו אינני יכול לבקשן מראש, כי מה תבקש: שבחורה צעירה תדבר מאחוריך על ערגתה לשנות הארבעים? מובן שיש במחשבות אלו הרבה התענגות והתרפקות עצמיים, כחתול המתחכך בבעליו.

חוצמזה רציתי להמליץ על האלבום החדש של ציונה תפוחי, הידועה גם כפיונה אפל. אחד הדברים היפים  שקרו לי בעולם הבלוגים, הוא שהכרתי כל מיני אנשים עם טעמים חדשים. כך הכרתי גם את הגברת תפוחי, כפי שאיש-דשא קורא לה.  כשהורדתי את האלבום, לא הכרתי את כל הסערה שהיתה סביבו. רק מאוחר יותר שמתי לב שרשימת השירים איננה אותה רשימה כמו באלבום הרשמי. הובא לידיעתי שמה שהורדתי הוא הבוטלג, שהודלף לאינטרנט בתחילת השנה ע"י מעריצי ציונה, שרעבו לאלבום חדש אחרי חמש שנים. הם חשבו שחברת התקליטים מעכבת את תפוחי, ואפילו עשו הפגנה למענה. 

מפגינים למען שחרור ציונה

 אבל בסוף הסתבר שהגברת בעצמה לא היתה מרוצה מהאלבום, ולקחה את מפיק העל אליזונדו (שעבד עם פייב סנט ואמינם) והקליטה מחדש את האלבום. זו הגרסה הרשמית, שטרם שמעתי. אבל יש לי הרגשה שהבוטלג שהורדתי הרבה יותר לטעמי.  בכל אופן, מדובר באלבום שאי אפשר להפסיק לשמוע בשום אופן.   

פיונה בפוזת "כנסו לבלוג שלי, פליז!!!"  

חוצמזה עדכנתי את רשימת הסרטים בכמה יצירות מופת דוקומנטריות, שאני מניח שלא תוכלו לשים עליהן את ידכן. באופן כללי אם מענין אתכם/ן חומר כזה, בואו לפורום היוצרים הדוקומנטרים בסינמטק, פעם בחודש, ושם יאיר לב, המורה הנערץ עלי לקולנוע, יראה לכם את הסרטים הכי טובים בעולם, סרטים שלא תוכלו לראות בשום מקום אחר.  לא צריך להיות יוצר דוקומנטרי בשביל זה. עובדה – אני נכנס לשם.

אני נוסע לריטריט, כנראה. have a good lay life, meanwhile.