החיים הם במקום אחר

כשמתפרסמת במוסף הספרותי מודעה נחבאת אל הכלים, כביכול, בדבר תחרות הסיפור הקצר – אני הופך כולי דרוך, מוכן לקרב.

בשבועות הבאים אני חוזר ומעלעל שוב ושוב באותו סיפור ישן שאני נושא בחיקי כבר שנים, מחפש מילים שלא במקומן, מנסה להיכנס לראשו של השופט העליון והעלום, לנחש מה הוא היה חושב על המשפט הזה: האם הוא רואה בו את הניצוץ הפוקנרי? האם הוא מבין את האילוזיה לשירו של עמיחי?
בכל שנה, ביום האחרון למשלוח מן הגטו המחשבתי, אני אץ מתנשף אל סניף הדואר, רגע לפני שהוא נסגר, ומתחנן לפני הפקידה שתואיל להחתים את המעטפה החומה בתאריך של היום.
מאותו רגע, חרדות אפסיות והזיות תהילה מטלטלות את ראשי בסחרחרה, עד שאני מתנתק לחלוטין משגרת יומי הפקידותית.
ככל שנוקפים הימים ומתקרב הפסח, אני נרעד מכל צלצול טלפון, ובכל הודעה חדשה במזכירה אני מקדים לשמוע את קולך המבשר.
בכל יום, ברגעים של היסח דעת, אני חוכך בדעתי מה אומר לך בשיחה ההיסטורית, שתהא כיד אלהים הנשלחת אלי למשות אותי מאפרוריות חיי הישר אל עולם של זוהר, של קוקטיילים, של אנשי רוח, ואם אפשר, גם של מעריצות.

'אתה בטוח שלא חלה טעות? ושם הסיפור הוא "מי רצח את גורודיש"? כי אתה יודע, אני שולח אליכם לתחרות כבר ארבע שנים.. בעצם, חיכיתי לרגע הזה כל החיים שלי..' ומכאן מוסטות הזיותי אל אנשים אחרים, בעיקר חברתי לשעבר: 'אני מרגיש שסוף סוף קורה משהו טוב בחיים שלי.. בפעם הראשונה הפתעה לטובה..'
בסופשבוע האחרון שלפני גזר הדין מתרוצצות במוחי, הלוך ושוב, קטעים מן הנאום שאשא בטקס הענקת הפרס: 'אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי, ובייחוד לי' ולע' .. וגם לשופטים אשר, במה שאני מקווה שלא היה רגע של היסח הדעת העניקו לי את הפרס' {צחוק ניכר בקהל}. סביב המשפט האחרון היו לי הרבה התחבטויות: לעיתים נראה לי חצוף מדי; לעיתים גאוני ממש, 'חושף טפח מן החידתיות וההומור המקורי של הזוכה' כפי שדמיינתי כתוב באחד מעיתוני סוף השבוע, בכתבת דיוקן על הסופר הצעיר (צעיר? נו, בערך). הנאום המשיך לשוט במקוטע במוחי: 'אני מאד הופתעתי.. שכן, מזה ארבע שנים אני שולח סיפורים לתחרות, כולל הסיפור הנוכחי ששלחתי לפני שנתיים. זה הפך להיות חלק מהמחזוריות של הטבע עבורי: התקוות הגואות יחד עם פריחת האביב, גוועות עם החמסינים שלאחר הפסח, עם מות האביב הקצר, והופכות לקוצים יבשים הדוקרים את נשמתי, בעלבון הנמשך עמוק אל תוך הקיץ המת.. אני קורבן הפסח, שוב פסחו עלי..'

מכאן מטלטלת מחשבתי לעיניין התמונה שתופיע בעיתון, לצד הספור הזוכה. תמונתי האמיתית? ומה יגידו בעבודה? ובקיבוץ?! 'לא, זה צרוף מקרים, זה ממש לא אני'. מוטב שאשלח את התמונה של הפנתר הורוד. השתגעת? זה ילדותי מדי. אולי סאלינג'ר? אדולוסנטי מדי.
ושוב קולך, בני, נשמע באוזני, מאנפף ותובעני:

'אני צריך כמה פרטים עליך'

'תכתוב שבכיתה זין המורה למלאכה, רחלה באס, כתבה שאני כבר לא מרוכז כמו פעם'.

חס וחלילה, הגברת באס תהרוג אותי כשאפול לידיה. וחוץ מזה, גם אתה לא מרוצה מתשובותי האינפנטיליות:
'בכל זאת אני צריך כמה פרטים, מתי נולדת למשל, ואיפה אתה חי'
'אני לא יכול ממש.. להזדהות, אתה מבין'?
הזיות אלו ממלאות את ראשי עד שהוא כמעט מתפוצץ, בעוד אני בודק בכל שעתיים את התיבה הקולית שלי בלב הולם וממריא מעלה, מדמה לשמוע את קולך המאונפף משהו, ומצטנף ביאוש מר, זועם על המתקשרים שהתעקשו שלא להיות להיות בני ציפר או שליחיו עלי אדמות, או לפחות אחד משופטי התחרות שיתוודה לפני, בקול שקט ומבויש, שהוא דווקא הכי אהב את הסיפור שלי, אבל הוא לא הצליח.. חלה תקלה טכנית.. ובכל אופן הוא חבר במערכת של "עם עובד" וישמח אם יש לי עוד סיפורים להראות לו.
'עוד סיפורים? הממ.. אולי, לא יודע מה הרמה שלהם..'
יום חמישי ודאי, יום שישי ,אם לא עכשיו אימתי? יום שבת, בכל זאת, אולי, יום ראשון, סיכוי אחרון – הפנטזיות מבעבעות ביתר שאת, כמין התרסה לקראת ההתרסקות על קרקע המציאות הקשה.
בשנים הקודמות הסתובבתי שבועות לאחר התחרות חפוי ראש ואבל.

השתא דומה שהצלחתי להפיק איזו תובנה מהטרגדיה השנתית.

הבנתי שהתחרות היא פנטזיית הזכייה בלוטו שלי. אבל הבנה זו מעוררת בי דאגה: הסטטיסטיקה מספרת לנו שדווקא העניים ביותר מרבים למלא לוטו (הקרוי לכן (הנה אני מחבר אותך, ציפר הצפרירי, אל ההומור העממי) גם "מס מרצון על השכבות החלשות"). אם כך, עולה החשש שמא דווקא הכותבים החובבניים ביותר הם המכורים, כמוני, לתחרות "הארץ"? האם נגזר עלי לחיות כמסייה לגרנדן מן "החיפוש" של פרוסט? כלומר, כאחד מ'אותם גברים המדמים לעצמם שחייהם אינם החיים הראויים להם' מפני שלמרות היותם 'משכילים ממרבית המושכים בעט' אין בהם כישרון אמנותי אמיתי?

(לא מצאתי תמונה של בני ציפר, אבל פרוסט היה בן מינו)

לאל, ולך בני , פתרונים".