החיים הם במקום אחר

גולד שמח על המבט הטוב, ומיהר לשאול את האלוף: "אבל אתה זוכר אותי? תגיד אם אתה זוכר אותי?"

- מה זה חשוב לך אם הוא זוכר אותך? הזיכרון הרי הוא כמו קליעי זרחן מבליחים מתוך תוהו ובוהו שאיננו מכירים, ומה יתרון יש לו לדבר מבזיק מתוך החושך על פני דבר רובץ בחשיכה שבה רובצים הזכרונות האחרים. וכל זיכרון מאיר מזכיר לנו כמה  מעט אנחנו זוכרים באמת, כמה הרבה אנחנו לא יודעים ששכחנו, לא נדע שהיו, לא ניזכר בהם, ירדו איתנו לבור. אותם התולעים לא יזללו, הרי הזיכרון איננו חומר.

את הפסקה הנהדרת הזאת כתב יצחק לָאור, בספר הפרוזה האחרון שלו, "הנה אדם".  את הספר קראתי לפני יותר משנתיים. "הנה אדם" הוא אולי  הספר הכי מרגש שקראתי בשנים האחרונות בעברית. תכננתי לכתוב עליו כל מיני דברים יעני-חכמים בבלוג, ואפילו התחלתי, לפני חודשים רבים, אבל משהו השתבש.

אני רוצה להגיד על לָאור משהו אישי, זה יושב לי על הבטן ומציק, ואני אשחרר את זה.

חלק א – ניתוח פלצני במקצת (אפשר לקרוא מהר ו/או לדלג לחלק ב' הרכילותי)

באופן מאד לא מפתיע, אני לא אוהב בכלל את כתיבתו של לָאור במוסף התרבות של "הארץ", מוסף שהפך עם השנים יותר ויותר ביזארי, מעין מכלאה לשוליים הטרחניים של השמאל, יחד עם תלמידי האקדמיה היוונית, שבני ציפר מנסה בשחצנותו להקים, בעיקר כדי לעגוב על בחורים צעירים.     אבל איזה הבדל מופלא בין הספר הזה, וספריו האחרים של לָאור, לכתיבתו העיתונאית הכעוסה, המבקשת להתקוטט ורואה אויבים מכל עבר (ולעיתים כתיבתו מהללת ומלאה אהבה, כפי שהוא עצמו אומר: " מאמר מרושע פעם בחמישה חודשים, או מאמרי האהבה הגדולים". ולפעמים בתוך מאמרי האהבה משתרבבת השנאה). . "הנה אדם" מכיל את אותה אידאולוגיה שמאלנית, שכל כולה נסובה על שלילת הציונות, ואין לה חיים בלי אנשי צבא ומנהיגים ימנים, ובעצם אין לה חיים בלי כעס, שנאה ושאר רגשות שליליים.    אבל ב"הנה אדם" עושה לָאור מהלך שמביא אותו לכתוב לעומק,  מעבר לפלקטים פוליטיים שטחיים: הוא הופך את אויבו לגיבורו. אלוף אדם לוטם הוא מקים יחידת המסתערבים,  והוא גיבור הספר.  קראתי שני ספרי פרוזה אחרים שלו:  ספרו הראשון, "מחוץ לגדר" (קובץ סיפורים קצרים), ו"עם, מאכל מלכים". שני הספרים הם בעיני הישג מעורר התפעלות, דוגמא ייחודית לכתיבה פוסטמודרנית (כלומר, מאחורי המילה הגדולה והנפוחה הזאת, רצוני להגיד, במקרה זה, שהספר מאד מודע לחוקי המשחק הספרותיים, ועמדתו מרוחקת ומתחכמת).  אבל בסופו של דבר נשארתי עם הרגשה לא נוחה, שהמחבר (י~לָאור) מאד לא מחבב את הדמויות שלו, והוא מעדיף לצחוק עליהן צחוק מתנשא, מאשר להזדהות עם כאבן. אבל בספר הזה צועד י~לָאור צעד מכריע לתוך ליבן של הדמויות, צעד שמביא אותו להישג ספרותי גדול בהרבה. (קצת בדומה לאלמודובר שעבר בסרטיו האחרונים מעמדה פוסטמודרנית של "הכל הולך ולא אכפת לי מהדמויות שלי בכלל",  לעמדה מחויבת רגשית, ויצר שני סרטים נפלאים).   ההשואה בסוגריים לאלמודובר אולי אינה מקרית, ואינה מצביעה רק על האנלוגיה ה"פוסטמודרנית " (את עמדתי ניתן לתמצת ל"פוסטמודרנית  זה נחמד אבל בעצם מודרני זה הדבר האמיתי"), אלא גם על הקשר של י~לָאור לקולנוע. יש תחושה קולנועית מאד בקריאה של י~לָאור, שהוא מאוהביה הגדולים של האמנות השביעית. תחושה מענגת זו, קל לשים עליה את האצבע במקרה של הפתיחה המרהיבה של "עם, מאכל מלכים", שכולה שוט ארוך מאד (דרך שבה נפתחים כמה מהסצינות הוירטואוזיות בקולנוע, למשל "השחקן" של אלטמן) המשוטט בבסיס הצבאי המגעיל בו מתרחש הסיפור. אבל במקרים אחרים אתה תוהה למה בדיוק זה מרגיש לך כל כך קולנוע, איפה זה יושב?        

מעבר לכל בירבורי החולפים כחציר, "הנה אדם" הוא מהספרים העבריים הגדולים שקראתי, ודאי כשמדובר על עשר השנים האחרונות.

*** המשך יבוא ***