החיים הם במקום אחר

~^~ חלק ראשון ~^~

ובכן, אני יודע שאני שאשמע רכלן, ואין ספק שבמובן מסוים אני רכלן.  אבל מה שמציק לי נוגע לאישיות של לָאור, ואני רוצה לנצל את החופש היחסי של הבלוג ולכתוב פה דברים שלא יכולתי לכתוב בשום מקום אחר, פרט ליומן שלי.

[וזה המקום לבקש שלא להעביר את המסופר הלאה, במיוחד לא למכרי מן העולם האמיתי (אם קיים עולם שכזה ואם נותרו לי בו מכרים כלשהם).  מדובר ברגישויות וסיבוכים מכאן ועד הודעה חדשה, ולא כל כך נעים לראות בלוג סגור, ופוסטים מצונזרים כשאריות הפליטה, וכבר ניכווינו בעבר, ומי שנכוונה ברותחין אמור להזהר בפושרין ויפה שעה אחת קודם משתיים על העץ וכו' וגו'....]

יש לי בעיה עם י~לָאור האדם. אני עצמי ראיתי אותו רק פעם אחת, לפני כארבעה חודשים – דבר מתמיה, בהתחשב בזמן שביליתי (?) בערבים ספרותיים ובמוסדות לימוד בהם לימד  י~לָאור.  הפעם הראשונה שלי והיחידה שלי עם י~לָאור היתה במועדון "האומן 17", בערב שנערך לסופר המנוח, חתן פרס נובל, ש"י עגנון. (ערב שראוי לפוסט נפרד, ואולי סדרת פוסטים). מתוך היומן שלי, 18/9/05:

...אחר כך בא יצחק לָאור, וזאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי, בעצם, לראות אותו. כמו עם ניר ברעם, זה היה מוזר, אחרי ששמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים, ובעצם אני חושב עליו הרבה, בגלל הפוסט שאני מתכנן לכתוב עליו, בגלל שהוא מטריד אותי, השילוב הזה שלכאורה קיים בו, בין איש נורא לאמן מצויין. 

הוא נראה מצויין, בחולצת טריקו הדוקה על גוף חסון, עם כתפיים רחבות במיוחד וללא שום כרס. הוא עמד עמידה רזה, זקופה מאד,  קצת מוזרה (כתפיו משוחות אולי יותר מדי לאחור), ובעיקר מתריסה.  הוא התחיל את דבריו בענן עצבני של נאורוטיות, נרגש מאד, מחפש ריב כמעט, ואמר "אם הייתי יודע איך זה נראה פה, לא הייתי מגיע". אבל אחרי כמה רגעים הוא ירה סדרת ניצוצות של אינטלקט כריזמטי, שהיה – בניגוד לאינטלקט החד של רם לוי שדיבר בהמשך – חם מאד, וסוחף, ולא נתן לי רגע של מנוחה.  הוא דיבר על כך שהתרבות, בעולם שלנו, היא זו שהורגת את האמן. זו שהופכת את החוויה הבלתי אמצעית של עמידה בפירנצה, ליד פסל שיש לבן של גוף ערום עם זין קטן ("אני מתכוון לדויד של מיכאלנג'לו, אם מישהו עוד לא הבין") לחוויה מתווכת, שאומרים לנו בה איך לחשוב.  "רציתי להראות לכם איך זה מתבטא בשפה, אמר, אבל אני חושש שאין לי זמן" – כל הזמן חשש שאין לו זמן, דפדף בחבילת דפיו ואמד את אורכה בחרדה. אבל בקהל אמרו לו שלא יקצר, והוא שאל "מה אתם אומרים?", ואז "יש זמן?", וסיפר לנו איך עגנון התעקש לא לכתוב בשפה של זמנו, בניגוד לבני דורו כמו ברנר וברדיצ'בסקי.

עכשיו (וזה, סוף סוף, החלק הרכלני) אני רוצה לשתף אתכם בחלק מאותם "סיפורים" שאני מזכיר ביומן.

~~~ צונזר, בסופו של דבר ~~~

י~לאור עם צ'ה גווארה, אנדרטה לערבים, ובן

~~~ הנשך ידוא ~~~