החיים הם במקום אחר

חלק ראשון

חלק שני (מצונזר)

אני מניח שתרמתי לא מעט קארמה שלילית לעצמי, בהבאת סיפורים אלו כאן. לא רק שמדובר ברכילות, מדובר ברכילות נלוזה, כלומר כזו שמספרת בגנותו של אדם. לא הייתי רוצה למצוא דברים כאלה כתובים עלי. מדובר ברכילות גם מבחינה זו, שההלעזה היותר קשה מקורה בסיפורים על ארועים שלא הייתי נוכח ישירות בהם. בדרך כלל, כשאתה נוכח בארוע, אפשר להרגיש גם את האמת של הצד "הרע", להבין אותו.

על עונשי באתי בריטריט אליו יצאתי, מייד אחרי שפירסמתי את חלק ב' הרכלני. כשפתחתי את דלת החדר בריטריט, ראיתי בחורה, ומייד הנחתי שטעיתי ורציתי לסגור, אבל אמרו לי שזה לא טעות. זאת היתה האקסית החמודה של אילן הייטנר, מחבר ובמאי "חכמת הבייגלה", שהצליח לשכנע את מארגני הריטריט שזה בסדר שהיא תלון איתו באותו חדר. הריטריט היה מלא בדיבורים, ואני, שרגיל לחומת ההגנה של השתיקה (בשביל זה אני בא לריטריטים), הייתי מלא באי שקט ובבדיחות של "חכמת הבייגלה" (איש חביב ביותר), שאמר בין השאר: "איתי מקבל כאן שיעור שהוא לא ישכח!". נקמה פואטית?

ובנוסף, בעניין עונשים ונקמות, הג'יהד האיסלאמי שוב ניסו לחסל אותי בתחנה המרכזית הישנה. כל פעם הם מתקרבים.

בכל מקרה, אני מביא את הסיפורים האלה, לא רק בגלל שכיף להשמיץ את מושאי קינאתנו מאחורי גבם;  י~לָאור מענין אותי כמין סמל בסיפור שאולי עברתי.  

פרק ראשון: כמו רבים אחרים, גם אני התחלתי לחיות אי שם בתחילת שנות העשרים שלי. פרק זה בחיי התאפיין באמונה הולכת וגוברת באלהי האמנות. בממלכה זו האמנים היו הבודהות. יחד עם חברי, אמנים כולם, התפללתי יום ולילה, להעשות יום אחד אמן מפורסם. 

פרק שני (פרק נוכחי):  לפני כארבע וחצי שנים גיליתי את דרך האמצע. המדיטציה גילתה לי שאפשר להיות מאושר, ושזה חשוב יותר מלהיות מפורסם/ אמן גדול.  כחלק מהגילוי התבוננתי לאחור, וראיתי לפתע, באור זוהר של שמש אדומה, את הקשר הבלתי נפרד שבין "אמן" ל"מיוסר". כלומר, תמיד הנחתי שכדי להיות אמן טוב צריך להיות מיוסר. אבל לא הייתי כל כך מודע לעוצמה שבה דימוי ואן-גוך לחש לי באוזן יום יום: "זה טוב שכואב לך, ואם תעמיק את החתך זה רק יקדם אותך אל האמת והתהילה".  המשוואה הקושרת בין אמנות לסבל מתבנתת אותנו, בני הזמן הזה, מיום שעמדנו על דעתנו, ונותנת לנו אינספור דוגמאות לאמנים נערצים שהרסו את עצמם איכשהו. (אם נגביל עצמנו לכוכבי רוקנרול & אמריקאים & שמם הפרטי מתחיל ב-j  & שמתו בין ספטמבר 1970 ליולי 1971 & ממנת יתר ~~~>  נקבל את ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, וג'ים מוריסון). 

כשהגעתי לריטריט הראשון שלי הייתי בטוח שמסביבי חבורה של מטומטמים (אופטימי ומטומטם היו מילים נרדפות עבורי) שאינם מבינים שהאמת היא תמיד עצובה, שעצב אין לו סוף, ולאושר יש ויש, וכל מי שחושב אחרת הוא טמבל חסר מודעות עצמית וסביבתית.  ביום השלישי הרגשתי שאותם מטומטמים חשפו בפני מעיין סודי של כדורי אקסטה מן הטבע. וכעבור כמה שנים וריטריטים, יכולתי לראות עד כמה סגידתי לאמנות ולדיכאון  הרסה אותי והובילה אותי לדרך חסרת מוצא (זה ניסוח בוטה, כמובן, תומס ברנהרדי במכוון). היום אני חושב שיש לחפש טוב, ויש לנסות להמנע מרע. ולמרות שאמירות כאלו יכולות להשמע בנאליות, החיפוש שמאחוריהן עשוי לעזור לנו לא להיות חארות של אנשים.  והדוגמא הזאת של י~לאור מהדהדת לי בראש ומעלה את השאלות: איזו מין תרבות זו שאנשים שמתנהגים באופן מגעיל שכזה, זוכים בה להערצה? איזה הווה ואיזה עתיד יש לאושר בחברה כזאת?  ולא משנה אם י~לָאור הוא בעצם אדם נפלא ותדמיתו  מקורה בשמועות זדוניות. אם לא י~לָאור, יש אחרים.

[אינני עוסק בעקרונות או בתאוריה כמו שאחדים מהקוראים חשבו בטעות. מי שמעונין בכל זאת בהסבר תאורטי יותר על הקשר בין יצירה אמנותית לרגשות שליליים, להלן ציטוט מדניאל זק שמצטט את הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט: "..בתקופות של יצירה, האדם היוצר מופעל על ידי מערך נפשי קדום וסוחף, המאופיין ראשית כל ברגשות עזים. תחושות של עוצמה ללא גבול, של יופי חסר הגדרה או שם ברור, מפעפעות בדרכן החוצה אל האנשים המחכים בנמיכות קומה ובהשתאות - הקהל העתידי שבדמיון. [..]  היחסים בין היוצר לבין הסביבה המקצועית והחברתית שבה הוא פועל... קרוב לוודאי יהיו מאופיינים בתובענות גדולה, בתלות גדולה, או בשתיהן גם יחד. בכל מקרה, ברור שהוויה כזו מותירה אצל היוצר תחושות של בדידות. כי הדחף לפרסם הוא מנגנון עיוור שאינו מכיר בקיומם של אנשים, אלא רק בשרתים שישמשו כספקי הערצה או כמוקדים של כח וגדלות..". מעניין שלדניאל זק הגעתי במקרה, דרך ביקורת שלו על הסרט הדוקומנטרי שיאיר לב עשה על חזי לסקלי, ביקורת שמעלה טיעונים דומים לאלו ששלכת כתבה כנגד מה שכתבתי על לאור.]

ואולי נכון יותר לאמר שלי אישית היתה בעיה עם הדרך הזאת, שאותי היא לא הובילה לשום מקום טוב. היום אני מחפש איך לכתוב בלי כל הג'אז הזה (מי שלא ראה את הסרט – זה הזמן): הרס עצמי, קידוש הדכאון, הפיכה של חולשותי  וחולשות האחרים לחגיגה. למצוא גשר בין ההערצה נוסח חלקו הראשון של הפוסט, לביזוי נוסח חלקו השני.

אחת הסיבות שלקח לי זמן לפרסם את החלק השלישי, היא שהרגשתי שהוא חלקי ביותר, וכללי מדי. מוטב היה להביא סיפור אישי. אבל זה היה יוצא ארוך כל כך, ובעצם אומר שוב את אותו דבר. וכרגיל, אחרים כבר כתבו את זה טוב ממני:

"התעוררתי יום אחד באפריל, כבר אינני זוכר באיזה יום בדיוק, ואמרתי לעצמי, די עם הנגינה בפסנתר. ואמנם לא נגעתי יותר בכלי. [..] ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז, אמרתי לעצמי, אינני פרשן, אינני אמן מבצע. בכלל לא אמן. ההידרדרות של מחשבותי קסמה לי מיד. כל הדרך אל המורה חזרתי ואמרתי לעצמי את שלוש המילים האלה: בכלל לא אמן! בכלל לא אמן! בכלל לא אמן!

תומס ברנהרד, הטובע, תרגמה רחל בר חיים.

מיתר

עָמֹק בנשמה, לבד, מֻכָּר רק לעצמו, שקוף

זֻקַק  מן המתכת, בלי מילים, מבקש

המיתר מן הקרוב אליו למסור לעולם

בדייקנות של מתרגם (לפרוט בעצמו

אין הוא יכול)

למה דייקנות?

מה יכול האילם לבקש משכנו

במעמקי המפולת? מסור

בדייקנות רבה, ככל האפשר, על

הייסורים.

(יצחק לאור, 1986, מתוך "אוהב ימים").