בפתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה ראינו דוכן של "הארץ" ובו מציעים מנוי לחודש ב- 25 ש"ח פלוס בקבוק יין. שאלתי את חבר שלי אם זה יין טוב. הוא אמר שזה יין לא רע, שעולה הרבה יותר מ- 25 ש"ח. אז עשיתי מנוי. חבר שלי לא רצה. אמר שגם ככה כשהוא קונה "הארץ" בסופשבוע כל הבית מלא ערימות נייר שלא נגמרות שבועות. כמה שהוא צדק. מכיוון שאני לא מסוגל כנראה לזרוק עיתון, כמו שאני לא מסוגל לזרוק אוכל (אושוויץ וכו'), - אני מתמודד עד היום עם עיתונים מנובמבר. באחד מהם מצאתי את המכתב הבא:
נקודת גבול מתווכת
במאמר ביקורת מעניין לספרה של ג'קי קיי, "חצוצרה" ("הארץ, ספרים" 30.10) מתארת ריקי בן יעקב את הזהות הטרנסקסואלית כנקודת גבול בין הזהות ההטרוסקסואלית לזהות הקווירית, משום היותה של הזהות הטרנסקסואלית מקובלת על המבט ההטרוסקסואלי ומגשימה את הצרכים ההומואיים שלה [עד כאן אני חושב שהבנתי]. אולם האם יש לתאר את המצב כסטרייט-טרנס-הומואי? מפרספקטיוות המבט גרידא נכון לעשות כן. אולם אם נתייחס לעצמי כמכלול. כלומר לאותם "אזורים מושתקים" כפי שמתארת הכותבת, יקרוס אותו מבט לעבר הצפת קונפליקטים אצל הצופה ולדחייה. לכן אני משער שנכון יותר לתאר את המצב כסטרייט-הומי-טרנס, ולתאר את הקשר שבין הצופה לנצפה כקשר עמוק שבין שני סובייקטים. לאו דווקא סובייקט-אובייקט. חשוב לי להדגיש, כי דווקא לאחר חשיפת אותם "אזורים מודחקים" מתעוררת יותר אמפטיה כלפי האובייקט הטרנסקסואלי. מה גם שהבנת מונחים, כמו ההבחנה בין טרנסקסואל לבין טרנסג'נדר, חשובה אף היא להכלת האובייקט. כדי לסבך קצת את העיניינים [כן! כן! סבך/י! היית כל כך טריביאלי/ת עד עכשיו] לאקאן, במאמרו "Les complexes familiaux dans la formation congenital de l'individu" מתאר את החשך המולד (congenital deficiency) שמצוי בו העולל ביחס לשד אימו. אני מתאר שאצל הפרט ההומואי, החשך הנ"ל יפחית מהטרנס. בשל החשך הזה הטרנס צריך באופן קונקרטי להיות אימו. כלומר, אני מפנה את צורת ההסתכלות על התופעה במונחים עמוקים, החשובים להבנתה וכמחזקת [כך במקור] את ראיית הזהות ההומואית כמתווכת. אני מקווה, שביום מן הימים נראה בזהות הטרנסקסואלית נקודת גבול מתווכת. כלומר, נקודת גבול ביננו לבין האובייקט, אולם בתיווך מודע לצרכים שלנו אנו.
צחי כהן, רמת גן
בכוונה תחילה הבאתי את כל המכתב בלי להסיר ממנו חלקים. רציתי להראות עד כמה הקשקוש הזה חוצה גבולות (מגדריים ובכלל) ואינו זקוק לעריכה כלשהי על מנת להצחיק עד דמעות. לדעתי נקודת השיא במכתב (לקאן ודאי היה מוצא לזה כינוי בלתי מובן כמו "חשך מהופך") היא: "צחי כהן, רמת גן" שהוא מה שמנחם פרי מכנה "הסיום המתהפך", סיום מפתיע ההופך את משמעות השיר, כשמסתבר לקורא שלא זלמן שושי מרחוב בן יהודה פינת בן גוריון בתל אביב כתב את המנשר, אלא "צחי כהן", שם אלמוני באופן מחשיד ממש, שם של מרגלים. ו"צחי כהן" הזה גר, כמה מוזר, ברמת גן. הוא בטח גם עובד בראיית חשבון, או אולי אפילו במכולת ברחוב עוזיאל, ליד פופק. 
צחי, הכל בסדר? מה מציק לך? השמלה לא יושבת עליך נוח? להצר קצת במותן השמאלית? למי אתה שולח את הצופן הזה? לנו אתה יכול לספר.
אלי כהן. קרוב משפחה של צחי כהן?
בעולם מתוקן, מכתב כזה היה יכול להתפרסם רק כמעשה לצון של העורך. אבל כל מי שלמד מדעי הרוח, יודע שלא פעם, במחוזות מסוימים, קשקושים כאלה מביאים כבוד לאומריהם. לאחר שקראתי את המכתב כך וכך פעמים, ונפגשתי לסדנאות הבנה ודו קיום עם בוגרי לימודי ג'נדר וטרנסים, יש לי חשד ש"צחי כהן" התכוון (בצד המסר שהצפין לשרותים החשאים של טרנסילבניה) להגיד משהו טוב על טרנסג'נדרים. אבל למה ככה, צחי? למה אתה לא יכול לדבר פשוט יותר? לדעתי (אם יורשה לי לטול באלימות את הדיבור מצחי, ולהותיר אותו בחשך לקאניני), מי שהתרגל לדבר ככה מתמכר לזה. שפה כזאת הופכת את החיים לקלים יותר, פוטרת מהצורך להגיד משהו קוהורנטי או אפילו בעל משמעות.
זו לא מולקולת ענק, זו פשטות לקאניאנית
קשה להאמין כמה צחי כהנים מסתובבים ב"גילמן" (בנין מדעי הרוח באוניברסיטת ת"א). וכמה מלל ריקני הם מייצרים. וכמה פעמים ביום עולה השם המפורש "לקאן", הנביא הגדול של המילים הגדולות חסרות המובן. (אגב, סלווי ז'יז'אק, מפרשניו של לקאן, דווקא מעניין מאד). כשאתה שומע בגילמן (או ברמת גן) משפט חסר מובן, סביר שבמהרה תשמע "לקאן" (או קיי, מיצינו את העיניין).
לקאן בפעולה. אבל איפה, אני לא מובן?
כשאני קורא מכתב כזה אני אומר לעצמי: כמה טוב שעזבת את הטיפול, את הדיבור הבלתי פוסק הזה, לטובת מדיטציה, התחברות לגוף ולרגש, שתיקה.
הצרה היא שאני טוב בקשקושים האלה יותר מכל דבר אחר.
כנראה שנדונתי לקשקש עצמי לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
