יוצא מהבית, דאוג כמו בכל בוקר, רק להגיע כמה שיותר מהר ולהחתים את שעון הנוכחות. למה רק אני חייב להגיע שעות אחרי כולם?! רואה את האוטובוס דוהר בשדירה. פיספסתי את הבן זונה. ליד התחנה מישהו. איך הוא מעז להיות רגוע?! הרי הרגע פיספס. שער ישר מקליש, כמו אניצי קש דהויים, נופל לו על הפנים השזופות, שאומרות "אני סבלתי", בייחוד העיניים שמבען זהה לזה של פודל עם כאבי שיניים שמביט בך מלמטה ישר בעיניים. ועם זאת, על האוטובוס שפיספס הוא לא מתעצבן בכלל. רגע, אני מכיר אותו.. אה, זה שיין. הנה ביד שלו הדפים הצבעוניים עם השירים. אפילו עשו עליו סרט. פעם היה מנהל בנק. נשוי פלוס שלוש. עזב את הכל ויצא למכור את השירים שלו ברחובות. כל שיר בשקל, עד שיגיע למיליון. הוא מתקרב אלי. אוי לא. הוא לא זוכר שקניתי ממנו לפני שבוע?
"שלום לך"
"שלום"
"אתה אוהב שירה"?
"כן..אני.."
"אני לא פונה לכל אחד. אתה נראה לי אחד שאוהב. הנה קח, תראה.. "
"אני.. פגשתי אותך.. לפני שבוע.. וקניתי.."
"המחיר ירד.. החל מעשר אגורות, שים איזה סכום שאתה רוצה. אני הגעתי למיליון, אז המחיר ירד"
"אני אקח במחיר הישן, שקל".
"תהנה! יש כאן שיר אחד חדש שלא היה לפני שבוע"
מעולם לא נהניתי מהשירים של שיין, למרות שניסיתי חזק. זה היה סיפור כל כך יפה אם הוא היה גאון. אבל השירים שלו נאיבים עד כדי טמטום. אפילו רוטבליט, לעומתו, הוא משורר לירי של נימי הנפש החבויים ביותר. פעם נטאשה אמרה שהמשפט שלו "כל הלילה הייתי עסוק בלחפש לך שם חיבה" הוא "יפה, לא"? יפה לנרקיסיסטים, כן. עכשיו הוא הפך את המשפט הזה לסלוגן שלו, במדבקה עגולה שמודבקת על השירים, כמו המדבקות של jaffa על התפוזים.
"ומה תעשה עכשיו"?
"עכשיו אני רוצה להגיע לשישה מיליון. מספר סמלי, לזכר השישה מיליון ההם, אתה מבין?"
"-"
"אני עושה את זה משנת תשעים ושתיים. לא כולם נחמדים כמוך. יש כאלה שכועסים.."
"ואתה בטוח שהגעת למיליון? איך אתה עוקב אחרי המכירות"?
"בתי הדפוס אומרים לי. אני מדפיס כל פעם אלף. אלף פעמים אלף, זה מיליון. פעם הייתי עושה חישובים מסובכים יותר"
"אוי, האוטובוס שלי מגיע. סליחה, אני חייב.."
"שיהיה לך יום טוב"
"להתראות!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
