החיים הם במקום אחר

אני מגיע מדוכא, עם סביבון מעופרת יצוקה במשקל טון שנתקע בלב שלי ויושב עליו. בבוקר לא הצלחתי להתעורר, ואני באיחור קטסטרופלי. אבל נראה שכולם הגיעו יחד איתי – באוטובוס יורדת בתחנה הנידחת עוד אישה, ואנחנו צועדים רגעים ארוכים בשתיקה, פנימה אל הקיבוץ, בכביש צר דרך שדות, תחת מסך רעש מונוטוני ומרגיע של מזוודת הגלגלים הנגררת שלה. כשמגיעים, הכל נראה קצת מאולתר ולא מאורגן.  ואז – הגונג קורא אל הפעילות הראשונה – מדיטצית הליכה. אנחנו נעמדים בדשא במעגל ואוחזים ידיים. הרוב המוחלט מבוגרים ממני בהרבה, אבל אני רגיל לזה (הרבה יותר נעים מאשר הפוך, פה בישראבלוג , להרגיש קשיש. כי ישרא – אם תרשו לי לדחוף הגיג לא קשור – זאת תרבות של צעירים. סקס סמים ורוקנרול, או מה שהצעירים שומעים בימינו).  עכשיו שרים שירים, שזה נחמד ומקורי. השירים לא מוכרים לי. אני רגיל בכאלה, בהיותי תייר נצחי של ארץ הסדנאות (מישהי הגדירה פעם את חיי: "החיים כסדנה") , ונשאר רגוע איכשהו.  רק רגע חולף של דאגה, כשהמורה הגרמניה הלגה מסבירה על החיוך שנהוג ללבוש תוך כדי ההליכה. אני רחוק עכשיו מכל חיוך, ואין לי כח ללבוש מסיכות. אנחנו יוצאים אט אט לדרכנו נטולת היעד (במרחקים לא מבליחים שום אורות).  תחילה עדיין אותו יגון על החזה. תהיתי האם מסך העצב דומה למסך החרדות, שלקיומו שמתי לב רק כשסולק באדיבות האקסטזי, או שמדובר במסך אחר?  המחשבות מוטרדות: מה יהיה עם זאתי, מה יהיה עם החתול שלא  אימצת, מה יהיה איתך. גם אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו הולכים באמצע הקיבוץ, בדיוק בשעה שלוקחים את הילדים מהגן, ומהוים אטקרציה לסקרנים בהילוכנו המשונה . תיכף יצביעו עלינו ויצחקו. אבל מדהים, בעצם, עד כמה אין הדבר מזיז לי! בייחוד אם נשווה לדוגמא לריטריט הראשון שלי, ביולי 2001, ב"שומריה" הצמודה לקבוץ משמר העמק. כאשר תרגלנו שם מדיטציה בהליכה, הייתי משותק מאימה מול מבטים תמהים של חברי הקיבוץ שעברו באזור. כאילו התגשם אז חלום בלהות שבו, מול האצבע המאשימה והמקטלגת של חברי הקיבוץ, אני הופך להיות המוזר המוחלט, הלא נורמלי,  שכל חיי הקיבוציים ניסיתי בכל כוחי להמנע מלהיות.   הפעם, כאמור, לא ממש היה אכפת לי. פשוט המשכתי ללכת, ולאט נכנסתי לעולם משלי. תרם לכך מכשיר השמיעה ששמתי (שאני משתמש בו  תמיד רק בהרצאות בריטריטים ובמעגלי הקשבה) - קולות הציפורים וקולות הילדים והוריהם נשמעו ברורים ומהדהדים כמו בסרט שמוקרן בווליום קצת גבוה מדי.  אני מנסה להתרכז בנשימה ובמגע כף הרגל עם הקרקע.

ובכן, אז מגיע הרגע עליו רציתי לספר: בחיפוש אחר אטרקציות שכופה עלי ההליכה האיטית, הכמעט קפואה, אני מפנה מבטי אל העצים, ובייחוד מעלה, אל צמרות העצים שנוף תבניתם מתחדד ומתעדן מול השמיים שלקראת השקיעה מתחילים להיות אפורים פחות וזהובים יותר. ציפור גדולה עפה כמו בהילוך איטי ונוחתת על צמרת אורן גבוה במיוחד. אני הולך וראשי נטוע בצמרות העצים. הציפור נשארת שם רגעים ארוכים, ואני רואה אותה, תוך תנועתי האיטית, נטועה בדרך נס על צמרת העץ המחודדת ונעה יחד איתה בו זמנית באותו עולם של מעלה. זהו עולם מקביל, עולם צמרות העצים, ואני יכול לשהות בו במבטי, תוך שרגלי מובילות אותי בצעדים קטנים הלאה על הקרקע.       בילדות, יכולתי להרגיש את הממלכות השונות חיות ורוחשות במקביל לעולם הרגיל (שאפשר לקרוא לו "עולם הטרקטורים"):  ממלכת צמרות בעצים על ציפוריה, ממלכת השמיים על צבא ענניה הנודדים (שכירי חרב שמעדיפים לרוב להסתתר לעת לילה), וממלכת המכשפות ששכנה בעיקר במלבן העץ הכהה שכיסה את הקיר ליד מיטתי בבית הילדים.      אני נזכר ב"אגדת האגדות", אותו סרט מצויר חידתי וחודר לב וקרביים [סרט האנימציה של יורי נורשטיין, יהודי רוסי, שנחשב ע"י רבים כסרט האנימציה הטוב בכל הזמנים. אני תוהה האם יש טעם בהבאת אסוסיאציות פרטיות אלו? הרי סביר להניח שאף אחד מהקוראים לא ראה את הסרט (חוץ מזאת ש, נו).  מה דעתכם?] . הילד תפוח הלחיים בפארק מרים מבטו אל ענף העץ, בעודו נוגס בתפוח גדול, צהבהב.

 על הענף יושבים שני עורבים. ברגע הבא הוא נראה, בלי שום הסבר (כמו דברים רבים שקורים בסרט המופלא הזה) יושב על אותו ענף, בין שני העורבים, ומגיש לנגיסה את התפוח שבידו, פעם לעורב הימני ופעם לשמאלי.

מאותו רגע ההליכה נעשתה נפלאה. צמרות העצים  נעו מולי כמו בסרט עם פסקול מוגבר של ציפורים וילדים, ולפתע היתה לשמאלנו חלקת יער חשופה, רטובה ומופזת באור השמש הרך. למרות האיטיות נעשה הכל מלא תנועה. ברגע הבא הסתובבנו ושבנו לאחור, וילדה פרצה על סקטים מצד שמאל, מהמדרכה של הבית לעבר הכביש, צועקת בחדווה, נעה במהירות גדולה ובפזיזות, מתחרה באחיה שרץ אחריה, כמעט משיג אותה, אך היא חסרת גבול ומנצחת אותו בקול תרועה.

המשך יבוא (בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר).