החיים הם במקום אחר

[חלק ראשון]

הפעילות הבאה שנקבעה לנו, נקראת מדיטצית complete relaxation. מי שמנחה היא ישראלית. היא רזה, מחייכת כל הזמן, מה שמשווה לפניה המאורכות מראה קצת משונה. מורים בודהיסטים  מחייכים לרוב רק לעיתים, ואז יש לחיוך משמעות גדולה יותר (זה לא כולל טיבטים, שהם יצורים מעולם אחר, ובכל רגע נתון הם צוחקים במלוא הפה צחוק מתגלגל, או בוכים בדמעות גדולות). לפי ההוראות שלה, אנחנו שוכבים על מזרונים. היא מדברת על צ'אקרות, על לנשום לתוכן. שכחתְ כמה אוהבים אותָך.. מגיעות אלי מילותיה במעורפל, תוך שאני שוכב וחש מסך של עייפות מערסל אותי בטח שאוהבים אותך, את הבת האהובה של אלהים.. אלהים נכנס לדבריה עוד כמה פעמים בהמשך. קצת תמוה – אנחנו בבודהיזם, לא?  אבל זה לא מפריע לי בכלל – מה שמפריע לי הוא שאני נרדם. ונוחר. ומתעורר באי נוחות בהרגשה שנחרתי. ושוב נרדם ושוב מתעורר מפחד הנחירות, שאכן חוזרות, וחוזר חלילה. בסוף אני מתעורר סופית, פוקח עיניים. תקרה מענינת. מורה חייכנית ותמוהה. שומע מסביב כל מיני נוחרים ונוחרות, כל אחד נכנס בזמנו שלו, כמו בקונצרט שפראנק זאפה היה עשוי לכתוב.

אבל אז – על זה רציתי לכתוב – עולים קולות הערב. זה בהמשך ל"היה ילד אחד, בקיבוץ", שכל מיני קטעים נוספים אליו בריטריטים, בכל מיני סגנונות וקולות, מה שמעלה תמיהה האם הערב רב הזה  באמת שייך לאותו טקסט? הקטע הבא הוא בהשראת אחת הסופרות הכי נערצות עלי, נטליה גינזבורג המופלאה, שהנובלה שלה, "קולות הערב" לא יוצאת לי מהראש מזה שנים.

קולות הערב, גרסת הקיבוץ

את קולות הערב מבשרים קולות היונים ההומות אי שם באחר צהריים עצלתן, כשיש מספיק זמן מסביב כדי שתחשוב שהבעיה הכי גדולה המאיימת על העולם היא השיעמום. המיית היונים נשמעת ואינה נראית, כמו שירת אוהדי כדורגל באיצטדיון מרוחק.

קולות הערב נמזגים אל בין צבעי הדימדומים המתנגבים אל אחר הצהריים המאוחרים, כמו יחידת עילית החודרת לעורף האויב, בידיעה הברורה שצבאה שלה הוא זה שהולך לנצח, בערבו של קרב.  אי אפשר לדבר על נביחות הכלבים המתגעגעים לזמן שהיו בירח, מבלי להעלות על הדעת את החושך העוטף את המדרכה הלבנה ואת העצים והשיחים שמסביבה. אי אפשר לשמוע קריאות ילדים משחקים במגרש או בדשא, מבלי להרים את הראש אל להקות העננים המתקבצות הרחק מטה בפאתי הים, מתכוננים לקראת המלודרמה הגדולה שותתת צבעי הפסטל של השקיעה, זו שמוקרנת כל ערב בשעה קצת אחרת, אבל דומה.     אֵם קוראת בשם ילדה, אב קורא לבנו, ילד לחברו – כמו מתוך תהום מתוקה ונצחית, שלווה מאד.  אולי חריקה קלה של אופניים בשביל עפר. לפעמים, רחש הרוח בשיחים או בצמרות. בחורף, פכפוך מים מן המרזב. תקתוק עדין של עקבים על מדרכה: טי טי טי קלאפ, טי טי קלופ ,   נענה בטיפטוף עדין של הגשם הדק היורד אל שלולית מוארת באור כתום צהבהב של פנס השביל.  יללות הצחוק הראשונות של התנים. "בכל פעם הם חצופים יותר", אומרת מישהי.   "תמסור לי! תמסור לי!" קורא ילד בקול דק. השמיים תכולים כל כך, שאפשר להינעץ מולם כמו גולם, כמו פרפר משומר. ואז הם מסגילים, מאדימים, מאפירים, מכסיפים פתאום – ומחשיכים באחת.  שני קולות באס, בטח שני דרון אמריקאים שנפגשו על המדרכה לפני כמה שעות, התחילו לדבר על המשבר בענף השלחין, ונסחפו בדיבורם עד שעה זאת, לא שועים לקריאות  נשותיהן ומבטיחים לילדיהם שנשלחו לקרוא להם שעוד רגע יבואו. הכל מרגיע בשעה זאת. חריקת נדנדה ליד בית הילדים: "אמא, תדחפי יותר חזק!".   בשעה כזאת אפשר לעטוף לך את הקיבוץ ולשלוח, וזאת תהיה המתנה הכי יפה בעולם.