החיים הם במקום אחר
ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות! |
| 1/2003
בגידה בחוויה
בדרך חזרה מן הצפון, הרכבת עברה בתוך שטחים נרחבים שהוצפו. תמרורים שרק קצהם מציץ מן המים. מכוניות שטות. ואנחנו גם, שטים בתוך אגמי ענק, וספינתנו נוטה הצידה ומאיימת להתהפך.
ואני? מוציא מייד את המצלמה. יורה בנוף. מנציח רגעים על לוח. מחפש זויות וקומפוזיציות.
ובו בזמן מנתח את עצמי: איזה רושם אני מנסה לעשות על שאר יושבי הקרון?
מנתח את הנוף, מנתח את עצמי, מנתח את יושבי הקרון.
ובעצם רוצה לשתוק.
לשתוק ולחוות. להיות אחד עם החוויה.
הלוואי יכולתי להיות שלם עם עצמי כמו ג'ון בארת':
"הפיכת חוויה לנאום – זאת אומרת סיווגה,מיונה, קביעתה במושגים, דיקדוקה ותיחבורה – היא תמיד בגידה בחוויה, סילוף שלה; אבל רק כשהיא נבגדת כך אפשר לדון בה, ורק בדיון כזה יכולתי בכלל להרגיש כגבר, תוסס ומלא חיים" (ג'ון בארת', "סוף הדרך". סוף הדרך! רוצו לקנות בחנות הספרים המובחרת הקרובה לביתכם)
הנה דוגמא טובה יותר למודעות היתר שלי:
[23/6/02] לפני כשבוע שבועיים, אני ממהר, כבר הייתי מתנשף אלמלא ירדתי הרגע מן האוטובוס, ברחוב ברזילי, חולף על פני מאורה אפילה, מתפרה, אבל גם עופות זהובים סובבים בגריל, מבחין בקצה העין באישה זקנה חבושת מטפחת, ואישה מבוגרת האומרת לה בכעס:
"ישנתי ואז את עם הדיבורים שלך עצבנת אותי בחלום".
רואה בחטף, תוך כדי צעידה הלאה, ורוצה כבר לחזור על עיקבותי כי זה ציורי, ומה היה ומה לא היה, לא ברור ורוצה לברר, אבל אי אפשר, כי יסתכלו עלי, ויותר מזה, צריך למהר מהר בקו הישר ביותר אל השעון, להחתים שעת כניסה לא קטסטרופלית.
והרי רוב המראות הם כאלה, נחווים בזוית העין ובקרן הזוית של תשומת הלב, "בהיסח הדעת" כתב ולטר בנימין, אבל דווקא הסרטים נחווים בתשומת הלב המלאה של החלום, ואולי דווקא לכך התכוון, שהרי משהו במראה שתי הנשים היה בו מן החלום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
