החיים הם במקום אחר

[חלק ראשון]

וחזרה ל"קצה": אני כבר הספקתי להבין שהאדון הבארון קוואמי סובל מפיצול אישיות נדיר: מצד אחד הוא מסוגל לאהוב רק את המוזיקה החתרנית ביותר (ואם אין שם איזו קקפוניה דיסטורשנית אז לפחות שיהיו צלילים אלקטרוניים מפחידים שמחזירים אותי לגיל שפחדתי מהחושך) - ומנגד גורמת לו לאהוב מצעדים כאילו היה אחרון השדרנים בתחנתו המקוללת ("אני מזכיר שוב למאזינים שהמצעד אינו משקף את הטעם שלי. עשיתי את המצעד כי אני.. מה לעשות.. פשוט אוהב מצעדים").

אני, בכל אופן, שמעתי סוניק יות', נזכרתי שאני פלצן ופלצן צריך להיות מעודכן.

אז אמרתי לאימיול: לך תביא לי כמה בלונדיניות אדומות שיער [הערה חשובה: הקוראת המשכילה ממני ג'ני, שלא רוצה לינק לבלוג שלה, העירה שלא מדובר באדומות שיער אלא בג'ינג'יות. אני אשאיר את הטעות. חינני, לא? נייטיב לייק]. אימיול, כושי נאמן, הביא לי ים של בלונדיניות אדומות שיער, קטינות, עם גוף פצצה, מוצצות, מזדיינות, בדוגי סטייל  וכל מיני תנוחות...  cut it, כלב קט! נבחתי עליו, והוספתי : אתם הכושים, כל הזמן רק חושבים איך לזיין את הבלונדיניות שלנו. אני חשבתי הפעם על מוזיקה!  מה, אימיול, אתה לא מאמין לי? טוב, הוא מכיר אותי יותר כמכור לפורנו, ופחות כחובב מוזיקה. אבל מאותו יום שיניתי אצלו תדמית וחיפושים.  בסופו של לילה הוא הבין אותי, והביא לי  חמישה אלבומים שלהן.

ומאז אנחנו שומעים את הבלונדיניות.  לא אוּכָל לתת לכם יותר מדי מידע עליהן, בגלל שכל חיפוש אחריהן מביא ים של פורנו שמתחזה לפעמים לאינפורמציה על הלהקה. מכיוון שגדלתם כמוני בעולם פוסטמודרני ומלא התחכמויות, אולי לא יפתיע אותכם לשמוע שמדובר בכלל בזוג תאומים איטלקיים, ובבחורה יפנית, שהיא החברה של אחד מהם. אף אחד מהשלישיה איננו בלונדיני, אבל כולם יפים. במיוחד היפנית. יפניות, כידוע, הן הכי יפות בעולם, והן בדרך כלל שמות את הבלונדיניות בכיס (ב-י' !) הקטן, הן מבחינת יופי והן מבחינת כישורים נלוים. אבל היפנית הזאת גם יודעת לשיר, ולמעשה היא חותכת את המאזין הנרצע לגזרים בקולה הילדותי, הגבוה והקרוע מִרֶגֶש.  וכשאתה שומע את I am taking out my eurotrash , או את pink love (לא הצלחתי למצוא לינקים לשירים. פה אפשר לשמוע כמה מעולים מהאלבום האחרון, misery is a butterfly ) – באמת שלא אכפת לך אם אלבומם האחרון בכלל, ובלדת רוק זאת בפרט, בוגדים במורשת סוניק יות', ולא אכפת שאולי הן הבלונדיניות של סוניק יות' (על משקל הקיילי מינוג של אלו שכאילו אוהבים את טום וייטס אבל בעצם אוהבים את מאדונה), כלומר שהם עלה התאנה של אלה שהתעייפו מהסוניק יות';  ואפילו לא אכפת שאין שם שום בלונדינית.    כל ההגדרות נמסות לתוך הוויה של טמטום מלא סבל ואושר ופרפרים בראש, ואתה חוזר לגיל 16 עם הגיטרה הדימיונית בין הידיים, מניע את הראש ומתנונע בגוף כמו יהודי ביום כיפור וצורח בלחש misery is a butterfly  ומפחד שעוד רגע השכנים ידפקו על הקיר ויבהילו אותך.