החיים הם במקום אחר

מותו הראשון של דוּדוּ

דודה שלי אומרת, אין מה לעשות, אני אוהבת את השיר הזה, אפילו שאיזה מין דבר זה ,זה נורא, האליפלט הזה! למות מרוב טמטום!   עכשיו יש את השיר הזה על אליפלט ברדיו. וקודם היה את "יורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם זכרון היותך?" אולי היה פיגוע. אני מביט מהחלון של קו 101,  ואין מה לראות. כזה הוא כביש החוף בלילה.     מוזר, רק לפני שבועיים היתה ההלוויה, ועכשיו השיר הזה, שקצת מזכיר לי אותו תמיד, לא יודע למה, הרי הדבר האחרון שאפשר להגיד על דוּדוּ זה שהיה ביש גדא גדול. 

בהלויה באתי עם חולצה צבעונית מדי. כחולה כהה, אמנם, אבל מאחורה היה לה ציור עליז שאף פעם לא הצלחתי להבין. הרגשתי נורא לא נעים, וכבר חשבתי לחתוך מהר חזרה לחדר ולהביא משהו שחור יותר, אבל זה היה מסבך עוד יותר את העיניינים. הציור הזה בגב דהוי לגמרי כבר, הוא נולד דהוי אפילו, ואף אחד לא ישים לב, ניחמתי את עצמי. זה לא עזר עד הסוף, ומדי פעם הסתובבתי כי הרגשתי שמישהו נועץ לי מבטים בגב. היינו בראש,באופן טבעי, קרובים לקבר ולנואמים. החב'רה היו רציניים, אבל לא התמוטטו ולא בכו. אולי נורית הזילה איזו דמעה, היא הרי ממש גדלה איתו. זאת אומרת, כולנו ממש גדלנו איתו, והתרחצנו איתו וכל זה, אבל היא היתה השכנה שלו, ההורים שלהם חברים. הם היו ממש אחים, לפחות עד שנורית נהייתה חברה של נמרוד. עכשיו היא נשענה על הכתף שלו.  העפתי בחבר'ה  מבט מודאג מדי פעם, לוודא שאני לא קפוא מדי, או להפך, רציני מדי. נראה לי שגם הם לא ידעו בדיוק איך צריך להיות. למג"ד שלו היו פנים רזות וקשוחות והוא הפחיד אותי. מדי פעם חלף איזה טיק עצבני בפנים שלו. גם לדוּדוּ היו טיקים כאלה. אבל אצל דוּדוּ הטיקים היו חמודים, אחת מהסיבות שכולם אהבו אותו, ואצל המג"ד הם היו טיקים נאצים כאלה. מצאתי את עצמי שולח יד לכתף לבדוק שהכומתה שוכבת שם. אחרי רגע של בהלה, נזכרתי שאני לא על מדים, והמג"ד לא יכול לתקוע לי תלונה,. הוא הקריא מהדף משהו משעמם, ונתקע באמצע מדי פעם. לא מהדמעות כמובן – נראה לי שהוא בקושי הכיר את דוּדוּ. כנראה שהוא פשוט לא רגיל לקרוא. מוזר, אבל הוא לא הזכיר ממש את הסיפור של איך דוּדוּ נהרג, שדווקא לפי מה שאמרו לי היה די הירואי. אני את לבנון מכיר רק מהעיתון. אני ג'ובניק מסריח. אבל לא הבנתי איך לא סיפרו יותר על דוּדוּ, שהיה בטוח הבחור הכי אהוד בסיירת בני משקים. אחר כך גבע ועוז עזרו לחברים שלו מהסיירת להוריד את הארון. לאט לאט הם שחררו את החבל, מביטים אחד בשני לתאם את קצב ההורדה. זה כנראה לא דבר פשוט להוריד ארון כזה למטה. הם היו מאד רציניים: בני קיבוץ תמיד מרוכזים כשהם עושים פעולה טכנית, וזה הסוד של ההצלחה שלהם. לי אין את זה, בגלל זה אני תמיד מפשל. אבל לדוּדוּ היה את זה בכמויות, בגלל זה הוא תמיד הצטיין בכל הדברים החשובים: עבודה בשדה, טרקטורים, בחורות. אבא שלי תמיד אמר לי בעצבים שאני סתם מקנא בו, כי דוּדוּ הרי בכלל לא לומד, והעולם משתנה, וכבר אין בו מקום לפלאחים נבערים. אני, כל מה שרציתי היה להיות פלאח, ואם אפשר אז אפילו להיות דוּדוּ, כי אין עוד קיבוצניק כמו דוּדוּ. ככה זה היה גם אחרי שמשהו ביננו מת. כי פעם, כמה שזה נשמע מוזר, היינו חברים ממש.