החיים הם במקום אחר

שלום לכולם,

סיפור עצוב ומקומם לשָבַּת. דומיניק היא פעילת סָנְגָה (סָנְגָה = קהילת המתרגלים הבודהיסטים) נמרצת במיוחד מירושלים. מאז בואה לישראל, לפני כשמונה שנים, דומיניק מארגנת, ללא לאות וללא כוונת רווח, פעילות בודהיסטית לכל המעונין. דומיניק הפכה את ביתה למרכז לפעילות שכזו. ובנוסף היא מארגנת – בכוחותיה המופלאים, כמעט לבדה - ריטריטים נפלאים, שבאמצעותם זכיתי להכיר מורים מיוחדים במינם.

לפני כחודש וחצי קיבלתי מדומיניק את המכתב הבא:

חברים יקרים,

אני כותבת כדי לבקש את עזרתכם. למרות שאני מרגישה חוסר נוחות מסוימת, אני מוכרחה לכתוב בכל מקרה – גם מתוך תחושה של דחיפות וגם כמעשה של אמונה בכוח של הקהילה שלנו.

רבים מביניכם יודעים שאני "יהודיה מבחירה" – זאת אומרת, נולדתי וגדלתי נוצריה [בצרפת]. באתי לישראל לפני שמונה שנים מכיון שהתעניינתי ביהדות כאם של הדתות המונותאיסטיות. במשך הזמן, כאשר למדתי והיו לי חוויות רוחניות משמעותיות, התעוררה בליבי התשוקה להיות חלק מהאמונה והעם היהודי, להתגייר ולחיות כיהודיה בישראל. לרוע המזל, קיבלתי עצה מוטעית ועשיתי גיור אורתודוקסי בצרפת. זה התגלה כשגיאה עצומה, משום שעכשיו אני צריכה לקבל אישור מהרבנות בישראל כחלק הכרחי מתהליך העליה ארצה וההתאזרחות. כרגע התהליך תקוע ואני אבודה, כי נראה שהרבנות חושבת שאני לא "כשרה" מספיק על-מנת להתקבל כיהודיה-מן-המנין. מאוד סביר שאני אאלץ לעזוב את הארץ עוד השנה, ועזיבה מאולצת תהיה קרע בלתי נסבל עבורי, מכיון שישראל הפכה להיות בית יקר בשבילי.

ניסינו לעזור לדומיניק, אבל הדברים קרו מהר ובאכזריות. אנשי משרד הפנים דפקו יום אחד על דלת ביתה וחקרו אותה. בשיחה איתם עלה כי מישהו – כנראה מהישיבה הסמוכה לביתה - הלשין על דומיניק לרשויות הדת, והאשים אותה בעיסוק בנורא מכל: לימוד של תורות כופרות בשבת. תחילה חשבו שמדובר במיסיונריות נוצרית.  כשהתברר להם שמדובר בבודהיזם, החליפו אנשי הרשויות את ההאשמה ב"מיסיונריות בודהיסטית". במשרד הפנים, התברר, יושבים אנשים דתיים המקושרים לאנשי הרבנות, ומחזיקים בהשקפות פראנואידיות דומות. במהירות רבה הוציאו אנשי משרד הפנים צו גירוש מהארץ לדומיניק – בתוך חודש. לא עזרו ניסיונות להסביר שהבודהיזם אינו דתי ואינו מיסיונרי, שדומיניק נמצאת כבר שמונה שנים, ואפילו שילמה שכר דירה מראש עד אוגוסט. ההוראה יצאה מגבוה, והרשויות היו נחושות ובלתי נכונות לפשרה. יש לזכור שמבחינה רשמית, האשמה נגד דומיניק היא בגיור לא תקף שעברה בצרפת (אצל רב קונסרבטיבי). אולם עניין "המיסיונריות הבודהיסטית" הועלה בפירוש כסיבה האמיתית לגירושה, גם אם כרגע יעדיפו להכחיש זאת במשרד הפנים. דומיניק תצא אפוא מהארץ בתחילת חודש אפריל. כרגע אינה יודעת אם יותר לה לחזור אפילו למטרות ביקור. אני מרגיש שהסיפור מדבר בפני עצמו. אנחנו בסנגה חולמים את החלומות שלנו ופועלים למען חברה חיובית ומאושרת יותר, אבל כנראה שישנם אנשים רבים הרואים בנו אִיוּם, והיו מגרשים גם אותנו מהארץ אילו היה בידם הכח (ייתכן שמשפט אחרון זה נגוע בפסימיות יתרה ובראיה שלילית מדי של "האחרים". אני מקווה כך).

ביום שבת האחרון נערכה בביתה של דומיניק  "מסיבת פרידה". איך שירדתי ממונית השירות לאוירה הקר של ירושלים נתקפתי חדווה. זה תמיד קורה לי עם העיר היפיפיה הזאת. קפיצה קטנה לחו"ל: ארבעים דקות עם הנהגים המטורפים של מוניות השירות, ואתה בארץ אקזוטית אחרת. ביתה היפה של דומיניק נמצא ברחוב אברבאנל הקסום – בתי אבן ועצי אורן טבולים בשקט בלתי רגיל – ודאי לאוזן תל אביבית – שקט של יום שבת ירושלמי. לצערי החמצתי חלק מדבריו של מאיר זוהר, נזיר ישראלי שאני מתכנן כבר זמן רב לכתוב עליו סדרת פוסטים. האוירה היתה נרגשת, ומעט מבולבלת.  מאיר דיבר כהרגלו בעיניים עצומות, בקול גבוה ומתוך כוונה רבה. הוא אמר שכל החיים הם מסיבת פרידה. אנחנו נפרדים בכל רגע ורגע מאינספור דברים, בלי לדעת. רק הפרידות הגדולות חודרות למודעותנו.  אבל כשאנחנו אוהבים אהבה אמיתית, אנחנו לא עצובים בפרידה. כי באהבה אמיתית לא מצפים לשום תמורה, גם לא שהאהוב ישאר.

[המשך יבוא]