בזמן שביים את "אפוקליפסה עכשיו", נתן פרנסיס קופולה לאשתו אלנור מצלמה (פילם כמובן) וכל מה שצריך בנוסף, כדי לתעד את עשיית הסרט. כך נוצר "לב המאפליה: אפוקליפסה של במאי", הסרט התעודי שכונן את המיתוס על עשיית "אפוקליסה עכשיו": איך הבמאי, גיבור מהעידן שלפני האנטי גיבורים, יוצא לאודיסאה בת שלוש שנים, מאבד את רכושו, מוכר את ביתו, נלחם בשריפות, בג'ונגל, במסוקים של הרודן הפילפיני (שעסוקים במשימה רודנית אחרת ולא מגיעים, או לחילופין נראים כאילו עוד רגע יתקיפו את אתר הצילומים), במשקיעים שלא מוכנים יותר להשקיע, בשחקן הראשי (מרטין שין) שחוטף התקף לב - וקופולה נלחם עד הסוף הטוב, כמובן (סוף טוב הוליבודי, מלווה ברשרוש המצלצלין של ההמונים הנוהרים לקופות). בסיום הסרט נשאל קופולה מה היא המשאלה הגדולה שלו, ועונה בערך כך: הייתי רוצה שכל אחד יוכל לצלם את הסרט של חייו, כך שגם ילדה בת 12 מקונטיקט (או משהו כזה) תוכל לצלם את חייה ולהגיש לנו סרט שיעלה על "אפוקליפסה עכשיו". כמה שנים אחר כך החלו מצלמות הוידאו הביתיות לחדור לשוק הצריכה המערבי, ולחולל את מה שרבים רואים כשינוי הטכנולוגי החשוב בתולדות הקולנוע מאז המעבר מהראינוע לסרט המדבר. כיום יש לאותה ילדה מקונטיקט (או משהו כזה) את האמצעי ליצור את יצירת המופת שתעמיד בצל את "אפוקליפסה עכשיו".
האם גם הבלוג עומד לחולל שינוי דומה בתחום הכתיבה, תחום שלא הושפע באמת משינויים טכנולוגיים מאז המצאת הדפוס?
אין לי מושג.
אבל אפשר להצביע על כמה מאפיינים ייחודיים של הבלוג.
כשאני אומר "בלוג" אני מתכוון לבלוג היומני-אישי- וידויי.
ראשית, זהו יומן.
ומכאן מגוון הבדלים בין הבלוג לבין ספר.
** אין התחלה, אמצע וסוף. כמו בחיים.
לא בטוח, בעצם. אילו ליה מ"פרוזאק", לדוגמא, היתה משאירה את הבלוג שלה אחרי שפרשה (ולא מוחקת הכל), ייתכן שהיינו רואים שם איזה מבנה פנימי של התחלה-אמצע-סוף.
אבל ייתכן שזו היתה נטייתנו למצוא חוקיות בכל פיסת מציאות .
בכל אופן, ברור שחוקיות ומבנה אסתטי אפשר למצוא ברמת הפוסט - כמעט כל אחד מהפוסטים של הבלוגים המפורטים ברשימה בצד שמאל הוא מעין סיפור קצרצר.
** ועם זאת, זהו יומן, ומה שמייחד את הקריאה בו הוא הניסיון למצוא את האדם האמיתי המסתתר מאחורי המילים.
מה שאנחנו מכנים בביקורתיות "יצר המציצנות" אינו אלא הרצון לגעת באדם חי, אמיתי, מזיע ונושם, ולא במילים מתות. יצר זה הוא אולי המניע שמאחורי קריאת בלוגים, והוא שהופך אותנו ל"מכורים".
מכאן נובעת כנראה גם תחושת האינטימיות של הקורא - תחושה שכל כך קשה לנו להשיג כשאנחנו קוראים ספרות, ואילו כאן בבלוגוספירה אנחנו מרגישים כאילו האישה הזאת, שהיא בכלל דתיה (בעוד אנחנו כל חיינו אתאיסטים), חיה איפושהו בפריפריה (אנחנו בלב אזור א'), נשואה ועסוקה בגידול שני ילדים (אנחנו טרם מצאנו זוגיות), מאוימת בפיטורין - היא הידידה הקרובה שלנו, ועוד רגע נרים לה טלפון ונתייעץ איתה בבעיותינו האישיות.
והיא, יחד עם הבחור הגבוה ההוא, שחייו מן הסרטים, והגאונה הג'ינג'ית, והנער שחולם להיות "פרט" מפורסם - הופכים להיות הקהילה שלנו, לוקחים חלק במחשבות הפרטיות ביותר שלנו.
וזה משהו שהספרות לא יכולה לתת לנו. ספר במיטבו יכול אולי לעטוף אותנו בדמויות שלו, אבל דמויות אלו לא יוכלו לקרוא את התגובות שלנו להתלבטות האחרונה שלהן (נו, אז לספר לחבר על הבלוג או לא? או: אתם לא חושבים שאני מגזים קצת לאחרונה עם חיי המין הפרועים שלי?), להגיב בחום לתגובות שלנו (תודה. נראה לי באמת שעדיין מוקדם לספר. או: נכון, לא במקרה הרגשת הרבה עצב בפוסט הזה). יותר מזה: הדמויות בספר לא יוכלו לעדכן אותנו יותר. בכלל לא. נגמר הספר - אין יותר פוסטים.
שלא לדבר על התקווה לפגוש את אחד הבלוגרים המופלאים האלה. תקווה כזאת היא מותרות כשמדובר בספר. אם אתה מקווה לפגוש את הולדן קולפילד, או אפילו את המחבר שלו - מצבך קשה וכדאי לך לבדוק אם אתה לא הולך לרצוח איזה אישיות מפורסמת (אביב גפן?).
ולא חשוב כלל אם יצרת קשר עם הבלוגר או לא, אם פסלת או נפסלת כבר בשלב החבר הטלפוני (קרי המעבר מהתכתבות אימייל לשיחת טלפון), אם פגשת אותו או לא, אם פגשת והתאכזבת קשות. כמו בתחום המשפטי, מה שחשוב הוא המניע.
**** המשך מחר (או משהו כזה) ****
בבלוג זה
בכל הבלוגים
