נ.ב. לחלק א' (ועוד יותר מזה לחלק ב'):
כל קשר בין הכתוב לבין דמויות אמיתיות או וירטואליות מקרי בהחלט ועל אחריות הקורא בלבד.
ספרות גדולה מזיזה אותנו מהמקום. יש האומרים שהספרות הגדולה ביותר נכתבה לפני כאלפיים שנה: התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן ושאר הסיפורים שיצרו את הדתות בעולם. פרט לסופרים העלומים של טקסטים מקודשים אלו, כמה סופרים יכולים להתגאות בכך שספרם שינה את מהלך ההיסטוריה? לפי קריטריון זה (שהוא אכן בעייתי - רומן רומנטי, הטפות של כתות ושל דיאטות, רבי מכר - ספרות גדולה?) הבלוגים הם ספרות גדולה.
יהיו שיאמרו שהבלוג הוא בעצם יומן, תעוד חסר סלקציה ועקרונות אסתטיים של היומיום. יכול להיות. ועם זאת: האם אמנות כה רחוקה מהחיים "האמיתיים"? רוסו, פרוסט, אנה פראנק, הנרי מילר - לא היו סופרים?
גם בקולנוע, האמנות הכי נוצצת (אנשים אומרים "זה היה כמו סרט" כדי לציין עד כמה היה הארוע רחוק מחייהם הרגילים), יש קשר הדוק לחיים האמיתיים. כך היה למן סרטיהם של האחים לומייר, כשהקהל ברח בבהלה מהרכבת המתקרבת על המסך ממול, דרך אייזנשטיין והקולנוע הראליסטי בשרות המהפכה, דז'יגה ורטוב והסינמה וריטה, הנאו ראליזם הפונה אל "האנשים האמיתיים", הגל החדש הצרפתי עם השוטים האינסופיים והפשלות המכוונות, קולנוע "כיור המטבח" האנגלי, הסגנון הכמו חדשותי עם המצלמה על הכתף (שמקורו דווקא בארה"ב - גם בהוליבוד, ממלכת ייצור האשליות, התייחסו ל"חיים האמיתיים", עוד מימי גריפית'), חדירת הוידאו הביתי, ועד "דוגמה" וכו'. שלא לדבר על הקולנוע הדוקומנטרי, שלדעת מבקרים מסוימים הוא האוואנט-גארד המאתגר את הקולנוע העלילתי השמרני. כיום כידוע פורח סגנון המשלב בין הדוקומנטרי לעלילתי, סרטים "מוקומנטריים", המתחזים לקולנוע תעודי. וודי אלן, יצרן אשליות מומחה, משחק במוקומנטרי ברבים מסרטיו, ובעיקר ב"זליג" העשוי כסרט תעודי. (בארץ פועל בתחום זה אבי מוגרבי. ב "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריאל שרון" הוא "מתעד" את עצמו מתחיל לעשות סרט תעודי על אריאל שרון, שעמדתו הראשונית היא של סרבן מצפון מלחמת לבנון. במהלך העשייה הוא מתחיל להתקרב לאריק, עד שהוא עוזב את אישתו על רקע זה).
אבי מוגרבי
בקיצור, מה רציתי להגיד? (במעין מאמר שקראתי על בלוגים, כותב בלוגר מצליח בשם אנדרו סאליבן, שהמאפיין העיקרי של הבלוג, בעיניו, הוא שהבלוג משקף מחשבה בהתהוות. ניחא, קבלו מחשבה בהתהוות). אה, כן. נניח שיש בלוג של נערה צעירה, מוכה ומקסימה, השקועה בצרה גדולה. ערב ערב, לפני השינה, אנחנו חושבים איך אנחנו יכולים לעזור לאותה נערה. אף פנינו אליה והצענו עזרה מעשית, בדרכים שונות.
נניח שיש סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שהבלוג נוצר בעצם ע"י אישה מבוגרת.
האם במקרה כזה עלינו להתאכזב או להתעצבן?
במידה מסוימת, ודאי שכן. והאכזבה והכעס שנחוש הם אולי צידו השני, האפל, של הקסם של הבלוג.
מצד שני, יש גם נימוקים שלא לחוש רע כל כך: א) לא קרה כלום. הרי לא היה פה מעשה רמייה שמטרתו גזל, להפך. לא איבדנו רכוש, ושמרנו גם על המצפן המוסרי שלנו (איזה מילים!) ב) למדנו דבר או שניים על עצמנו ג) כל הכבוד לסופרת המוכשרת כל כך.
לסיום דיוננו השטחי, בית משיר של זך, המחפש, בתחכום ובעקיפין, את הסיבה לכתוב:
אילו אפשר היה להפוך את השיר למשהו אחר,
לא אויר, הייתי מבין אולי לאן נעלם כל שקדם
לשיר. שביר
אינה המילה. יותר טובה, ישיר,
מוטב אהבה.
ובפרשנות קלילה: כולנו, הכותבים והקוראים, מחפשים, בעצם, אהבה.
וכדברי ויטגנשטיין בטרקטטוס:
מה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק.
(זה לא באמת קשור, אבל הייתי חייב איכשהו להצדיק את הכותרת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
