החיים הם במקום אחר

נוצרה פה תחושה כאילו הבטחתי פעם פוסט על ריקודים.

האמת היא שלא בדיוק הבטחתי.

ובכל זאת, מתוך הפולניות, נוצרה תחושת אשם.

אבל יש בעיה: כדי להסביר את עניין הריקודים, אני צריך להסביר עניינים קודמים, ועוד עניינים קודמים לקודמים, ועניינים אחרים הקשורים בעניינים הקודמים, ולא נצא מזה.

אז נתחיל – כי צריך להתחיל איפשהו  – מאקסטזי וזיקוקים.

הערה: זה קטע שמבוסס על היומן שלי. לכן אני לפעמים מדבר על עצמי כפי שהייתי אז, שונה מאד מהיום.  

 

/=/

קצת לפני יום העצמאות של 2001 שמעה יקירתנו את השכן הלטיני שלה אומר לחברה שלו שהם צריכים לקחת אקסטזי ביום העצמאות. היא היתה שומעת מבעד לקיר הלא מבודד את כל השיחות בין הלטיני וחברתו, ובעיקר את הריבים שלהם, שבהם היה מאשים אותה שהיא לא מדברת יפה על אמא שלה, ושהיא לא נותנת לו לישון, ובסוף לא תהיה לו ברירה והוא יפרד ממנה. הלטיני בכלל לא היה לטיני, הוא פשוט ניגן גיטרה והיו לו תלתלים וכמה פעמים בא לדירה של  יקירתנו וניגן וניסה לשלוח ידיים בשרמנטיות, ולכן זכה לכינוי "הלטיני". הוא בכלל לא שייך לסיפור.

מכאן התגלגל הרעיון שאנחנו – אנשי החבורה החלקית - צריכים להתערות במנהגי העיר, ולקחת אקסטזי ביום העצמאות.

ביום החג הגעתי לדירת יקירתנו באיחור של שעה, פעולת תגמול שכוונה ליקירתנו ולעדינה, שאיחרו לי בשעה לאיזה ארוע אחר, שבוע קודם. אבל מכולם, דווקא רפי כעס עלי.

היו רק שתיים וחצי כדורים לארבעה אנשים (כולם בתולי אקסטזי, וחוששים).

כדור אחד היה שלי, וגם הסקרנות שלי היתה יותר גדולה, אז אני לקחתי שלושת רבעי כדור. הכנסתי את החצי ועוד רבע לפה שלי. השמיים לא נפלו. לפחות לא מייד.

בחוץ שמענו רעמים של זיקוקים, ועדינה אמרה, בואו נלך מהר שנספיק לראות אותם, ורפי אמר, כן בואו נלך מהר, ההופעה של צביקה פיק יכולה להתחיל בכל רגע.

 

בשדרות בן גוריון התחלתי להרגיש רגוע באופן יוצא דופן. אמרתי לעצמי שחלק מהאירועים כבר היו מוציאים אותי מדעתי בכעס וגורמים לי להסתבך –המקום הרי פשוט שרץ ארסים ומפגעים אחרים. אבל אני הייתי רגוע. אני זוכר במיוחד איזו מכונית שנסעה ברברס אלים, קרובה אלי, ואת קור הרוח הבלתי רגיל שבו התייחסתי אליה.

הגענו לכיכר הצפופה מרוב אנשים.   נער, או אולי נערה, השפריץ עלי ספריי והרטיב את כולי מאחור.  חולצה,שיער ועורף קיבלו משהו קריר ורטוב. גם את זה קיבלתי בסטואיות, אולי אפילו מסתכל על הצד הטוב בזה, קרירות מבורכת.

אבל אז אני ועדינה הבחנו שרפי ויקירתנו נעלמו, והתחלנו להיכנס להיסטריה, שלא ביטאנו כלפי חוץ. מאותו רגע החל להשתבש אצלי הכל, וכבר לא יכולתי להתעלם מכך שהמקום שורץ ארסים, פרחות, ומלא אלימות שמחה כביכול של בני נוער. הסתכלתי סביב בתדהמה ולא הבנתי בשום אופן מה אני  עושה שם. זעם כלפי רפי הנוטש בצבץ ועלה. האידיוט פשוט פרץ קדימה ברגע שראה את צביקה פיק על הבמה! זה נשמע קומי מידי, אלהים, כמו מחזה גרוע שהוא פרודיה – על מה בדיוק? תהיתי איך נעביר את הערב אני ועדינה, שכל כך לא מסתדרים. האם נחכה להם כל הלילה?  ואיפה? כלפי חוץ ניסיתי לשמור על קור רוח. אחרי רגעים ארוכים של חרדה ופילוס דרך, יקירתנו מצאה אותנו איכשהו, בין הרבבות. רפי אפילו לא טרח לחפש – הוא נשאר קרוב לפיק שלו (כעבור כמה ימים יקירתנו סיפרה שהוא אמר: "ידאג כל אחד לעצמו").

"אתה ממש אידיוט" סיננתי לעברו

"אני לא חושב שמגיעה לי תגובה כזאת" התגונן בצדקנות.

צביקה פיק, תרנגולת פאתטית, המשיך להתרוצץ על הבמה וקרא מדי פעם קריאות התלהבות כמו

"זה ערב נפלא, באמת"!

 "את זה אני מקדיש לבנות בקהל"

מדי פעם צעקתי בהתלהבות קריאות כגון

"והוו! יחי עודד תירוש"! (או מה שהיה שמו של הבסיסט שלו),

אבל ברגע הבא השתתקתי והבטתי סביב בדאגה, אל האנשים החולפים לידי שמחים לאיד, חורשים מזימות בבקבוקי ספריי ובפטישי גומי ענקיים בצבעי דגל ישראל. משהו נראה לי מאד לא בסדר בעצם המצאותנו במקום (דווקא ברגע של אובדן שליטה, אבל את זה לא הבנתי באותו רגע, לפחות לא במילים). כמו בטריפ [שהתרחש כשנה לפני כן], העברתי כל הזמן יד על הפנים שלי שאיבדו תחושה, כאילו נרדמו, השפתיים במיוחד, בתנועה מודאגת שהיתה חזרה מדויקת על תנועותי בטריפ. מדי פעם העברתי יד על השער ועל העורף, מרגיש את הרטיבות, כמו חייל הרואי שנפצע בשדה הקרב.

הייתי מודאג לחלוטין. לזכותם של חברי, ובעיקר רפי שכנראה הרגיש אשמה, יאמר שחשו שמשהו לא בסדר איתי, ולא רק זאת אלא הציעו שאלך מההופעה.

קבענו שאני ועדינה  נלך לפאב הפינתי. על מנת להראות לעצמי שליטה, וגם מתוך דאגה לאור הארועים הקודמים, חזרתי וסיכמתי איתם בדיוק באיזה פאב מדובר.

פילסנו, עדינה ואני, את דרכנו בין ההמונים, ונכנסנו אל הפאב. זה  היה אי אפלולי ומבודד, שקט, שלמרבה ההפתעה עוד לא התגלה, חמק מעיני הקהל צמא הדם שסביב זירת הגלדיטורים.

דיברתי בקול שליו, אבל הרגשתי רע, ואני זוכר שעדינה  אמרה "אתה מרגיש ככה כי זאת ההתחלה, אתה מפחד בגלל השינוי שקורה, ככה היה גם עם תמיר" ואני אמרתי "לא, אני מרגיש לא טוב" - והנימה שבה אמרתי את זה היתה חד פעמית, כל כך לא מתאימה לי, נימה של השלמה מופנמת, נעדרת את הכעס הרגיל על הזולת המסרב להכיר בייחודי. הייתי אסיר תודה שאנחנו לא בחוץ, טרף להמון סדיסטי. הייתי בתוך חלום קצת רע, וחיכיתי להמשך.

 (וההמשך עוד יבוא)  - הנה כאן