החיים הם במקום אחר

[פוסט מספרים כזה, אתם יודעים. ברוח התקופה. כאן וכאן יש דוגמא מוצלחת יותר משלי לפוסטים כאלה. היא התחילה עם זה]

Tre due otto   שלוש שתיים שמונה, אלו שלוש ספרות ממספר הטלפון שהיה למשפחה שלי ב- Via della Farnesina  בשכונה שבנה מוסוליני בצפון רומא, והן (הספרות) תקועות בזכרוני במצלול איטלקי מתגלגל, עשרים ומשהו שנים אחרי. עמוק, מתוך הקרקעית הדוממת של אוקיינוס הזיכרון הן צפות ועולות לפעמים, בלי חוקיות. את שאר המספר  אני לא זוכר.      לפעמים נדמה לי שכן: מספרים שחורים עפים מול העיניים, מתוך חלל כהה, וקריין מגלגל אותם באיטלקית רוהטת שהיא עדיין השפה הכי יפה בעולם, אפילו אם שם באיטליה נהרסו לי החיים. Uno..Nove..quattro… Cinque..        

E poi?   ואחר כך, מה?

אחר כך כלום, zero.

לא זוכרים את מספר האוטובוס שהיה דוהר במהירות מטורפת למעלה, במעלה via cassia, ולפעמים לא עוצר גם אם מושכים חזק בחוט הגבוה מדי. , לא זוכרים אפילו את מספר הדירה בה גרתי קרוב לשלוש שנים.

8   מספר המיכל-יות שרשומות בספר הטלפונים שלי.  ויש מיכל אחת נוספת, שאיבדתי את הטלפון שלה לפני שנים רבות. היה לה שיער קצר ויופי שלא יכולתי להתאפק מלגשש אליו, כששכבה לידי בחדר שלי, ברחוב יהודה הלוי, מספר

86   דירה מספר 5, שלושה חדרים, עם שתי שותפות, שכונו "המפלצות הקטנות [והמגעילות]". מיכל היפה והאבודה (מבחינת מספר הטלפון) אמרה לי: "אני רוצה לחיות באלסקה. ואני אסע לשם, ואחיה שם, אתה תראה. ברגע שאני אשתחרר מהצבא, אם אני בכלל אלך לצבא" וזה לפני שאני או מיכל הכרנו את Caroline says II  (שזה 2 בספרות רומיות) מתוך "ברלין" אלבום הסולו השני של לו ריד (השלישי אם  נחשיב את האלבום "לו ריד"). קרוליין שכל החברים שלה קוראים לה אלסקה. גם לא העלנו על דעתנו, מיכל ואני, שבמטולה יש מלון בשם "אלסקה", ולפעמים משכנים בו משוררים.   

מיכל היה גם שמה של המיתולוגית.  היא לעגה לפנטזיית אלסקה של מיכל השניה, ואמרה שהיא אומרת לי את זה כי היא חושבת שזה מקסים, וכמה זה אופייני לילדות כמוה.  מצחיק, בהתחשב בכך שמיכל המיתולוגית היתה בעצמה ילדה מקסימה, ולמזלי, כעבור תשעה חודשים בערך, בראשון לשלישי אלף תשע מאות תשעים ומשהו, עברתי לגור איתה בדרך נמיר מספר

107, דירה מספר תשע. גרנו שם, מעל הרחוב הכי רועש בתל אביב, במשך 41 חודשים, עד הראשון לשמיני אלף תשע מאות תשעים ומשהו+3. ובמשך 41 חודשים שילמנו, ב-1 לחודש, לגברת רותי ס' שגרה ממול, בשכונה בבלי, 550  דולר אמריקאי, בשקלים כפול שער הדולר באותו זמן.

ומה עוד עשינו?

אהבנו.

ומה עוד?

למדנו.

"בזכותך סיימתי את הלימודים" אמרה לי שנים אחר כך. "באמת! בלעדיך לא היה לי מקצוע"

"אותו דבר אבל להפך" השבתי בבדיחה פרטית.

והציונים?

את שלה אני לא יודע.

באשר לי:

95  ממוצע בחוגים הסטוריה כללית וב.א. כללי הספיקו לי להצטיינות יתרה ולניפוח האגו, שזה אותו דבר כמו חוסר ביטחון, אבל (רק כאילו אבל) להפך.

  מבוא למיתולוגיה למתחילים. מחומר הקורס.

707  הוציא אבא שלי בפסיכומטרי, בגיל 50.  33 נקודות יותר ממני. איזו בושה זו היתה! איזה משבר!

2.5 פעמים ניסיתי להתקבל ללימודים בתוכנית הבינתחומית לתלמידים – ונכשלתי. 

בחצי פעם השלישית והאחרונה ניגשתי יחד עם בן דוד שלי, שהתקבל.  איזו בושה זו היתה! הוא אף סיים אותה, פחות או יותר, כעבור כארבע שנים. אבל אז כבר היתה פחות בושה, בגלל ההצטיינות היתרה.

87  בינוני למדי היה ציון הסיום שלי בקורס תכנות בממר"מ.  פעם ראשונה ואחרונה שלמדתי ממש קשה.  פעם ראשונה ואחרונה שהייתי תלמיד בינוני ולא מצטיין.

91.5  ש"ח לשעה אני מרויח, בעקבות אותו קורס.  לא כולל ניכוי מס הכנסה, בריאות, ובטוח לאומי, לא כולל קופת גמל, קרן השתלמות ופיצויים, לא כולל החזרים שונים כגון אש"ל.

סכום  נוסף שבין 110 ש"ח ל-160 לשעה, כך אני מעריך, מרויחה החברה שבה אני מועסק. כלומר , לפי הערכתי , החברה הממשלתית שבה אני עובד משלמת לחברה המאד לא ממשלתית שבה אני עובד,  משהו בין 200  ל- 260 ש"ח לשעת עבודה שלי.

בעבור מה?

70%  מהזמן בעבור  גלישה באינטרנט:

פורנו (בין 0% מזמן הגלישה בתקופות טובות ל- 70% בתקופות רעות),

ישראבלוג (בין 25% ל- 90%  מהזמן - והכוונה כמובן לקריאת בלוגים ולתגובות, ולא לכתיבת פוסטים), 

ואחרים (בעיקר אתרי מדיטציה ותנועה).

10%  מהזמן על משחקי מחשב משנות השמונים  (digger,meteor,Tristan,tetris,pakman,arrow,miner , ולאחרונה: הליקופטר שנוסע בתוך מנהרה אינסופית ומתרסק כל רגע על איזה זיז בטון, ממש כמוני).

10%  לכתיבה, המתחלקת כך:  

97%  מהזמן מיילים

(מתוכם 95%  לשלכת, 1%  לתום, 1%  לעמיחי בהודו, 1% ניסיונות עלובים וכושלים להפגש עם גלי)

2.5% יומן וכתיבה אחרת,

0.5% פוסטים (מתוכם כ- 85% אינם מתפרסמים מסיבות שונות).

1.5%  מהזמן הכנת נס קפה והכנסת קורנפלקס לתוכו.

3.5%  מהזמן שרותים (אבל זה בגלל שאני מחרבן יותר בבית (ענין של רכות נייר הטואלט ובעיקר הנגישות של חומר קריאה בתא השרותים)).

5%  מהזמן לעבודתי הפקידותית, הכוללת בעיקר בהייה במסך ובו אותיות ירוקות על רקע שחור (לא השתנה מאז שנות השבעים).