החיים הם במקום אחר

המשך לזה

לא הייתי צריך לחכות הרבה, כי הארועים החלו לרוץ קדימה, תמונה רודפת תמונה. עדינה שאלה אם יש משקה לא אלכוהולי – זה הדאיג אותנו, שפתאום לא יהיה. "קולה"? שאלה אמרה המלצרית בחיוך, ואנחנו היינו אסירי תודה, וכשהקולה הגיעה שתיתי אותה בשקיקה, מים חיים מן הבאר.  רפי ויקירתנו הגיעו, וכמה רגעים אחרי שמענו בומים בחוץ. רפי ויקירתנו יצאו לפנינו, עם כל שאר אנשי הפאב, ואני ועדינה  (שהרגישה ודאי מחויבות אלי) השתרכנו מאחור, ונעמדנו ליד דלת הכניסה, בלי לצאת לגמרי מן הפאב. הבטתי בשמים.

בהתחלה הייתי חשדן, ואני זוכר שכמה מהבומים של הזיקוקים הזהובים הפחידו אותי קצת.  אבל ברגע הבא, בלי לשים לב, הפכתי "ג'רום המתבונן", הפכתי דמות חלום, הפכתי לילד בן שבע המביט בעולם בפליאה דמומה, סופג את המראות הישר לליבו, עבד בעל כורחו של המראות, העבד שהמראות חיפשו תמיד, שלמען העבד הזה הם מתאמצים כל כך. (לאחר שיחה עם תמיר הבנתי דבר נוסף: המיוחד בזיקוקים, ובשאר המראות שראיתי בתיווך האקסטזי, היה היותם משוחררים מן הכבלים של המטונימיות האוטוביוגרפיות שאני תמיד מעמיס על כל מה שאני רואה – למשל האָרס הזה, או השלט ההוא, מזכירים לי את גבָרי הקיבוץ, את אבא שלי, את התביעה המאצ'ואיסטית שלא עמדתי בה וכו'. פה ראיתי את הזיקוקים עצמם, חופשיים ומדהימים ביופיים. אולי זה מה שעומד ביסוד הפנטזיה על יופיה שאינו ידוע, הרוח לא סיפר אותו לעץ – ההשתחררות מן האני הכופה עצמו על הסביבה). לא הבנתי דבר מכל זה כשהבטתי בשמיים בשתיקה מוחלטת. ידעתי רק שהאנשים שזזו למטה, בזוית הנמוכה של מבטי,  הם כמו חיות חמודות של סרט מצויר, שנעות בתוך עולם מקביל לעולם של הזיקוקים שהוא כרגע במרכז הפריים הרגשי. הם קו צדדי שמוסיף לעונג הצפייה, ובאופן פראדוכסלי הם גם  קצת כמו החיות ב"צוללת צהובה", שרצות במסדרון רצוף הדלתות, נחפזות מדלת לדלת, אבל נעלמות תמיד ברגע שבו ג'ון פול ושאר החבורה מנסים לראות אותם. אבל אותי לא עיניין לראות אותם אלא כקו בזוית העין – הייתי שקוע כולי באורקוליות הזו, פיצוצים וקולות, ולראשונה הרגשתי שאני מבין באמת את העונג של מלוכסני העיניים (אותו העונג, כביכול, היום ולפני שש מאות שנה). אחרי זמן הופיע מישהו מתוך הפאב ואמר בחיוך:

"זהו זה, זה הולך להיגמר. אני יודע, הם תמיד שמים את אלה בסוף".

 קולו נשמע כאילו הגיע מאחור, פסקול מהדהד שאתה שומע בחלומות. התבוננתי בו – זה היה בלתי נמנע כי הוא ממש היה קרוב לי ולעדינה  ודיבר אלינו. שועל טוב לב או יונק אחר ממין זה, מאלה שקיימים בעצם בעיקר בסרטים מצויירים. היו לו שיניים בולטות קצת, שיער גלי ארוך, וחיוך מעט מלוכסן. הייתי בטוח שהוא גם על אותו חומר כמונו או לפחות יודע מקרוב מה אנחנו מרגישים. עדינה  אמרה לו: "אז מה" בטון רב הבעה יחסית, מחויך ועם הגבהה מסויימת, תיאטרלית. אני זוכר שכבר באותו רגע הבנתי, שברגיל הערתה היתה מרתיחה אותי, פוגעת בי ממש, איזו צרות עין וכו'. אבל במצבי הנוכחי הבנתי שהיא מתכוונת לטוב, שהיא מתכוונת ל"לא נורא, זה היה כל כך יפה, וההנאה שחשנו היתה כה טהורה, שהתקווה בהישנותו של היופי הזה הופכת ודאית". ואז זה – הזיקוקים - באמת נגמר, ואני כבר הייתי בפאזה אחרת לגמרי.

**המשך יבוא**  כאן