החיים הם במקום אחר

חלק 1

חלק 2

חיוך מטופש היה מרוח על פני. כשחזרנו לשולחן פצחתי בשיחות נפש עם כולם. זה היה כל כך מוזר (כפי שציינתי גם באותו רגע – הרי הייתי צלול לגמרי): ישבנו שם ארבעתנו וניהלנו שיחת נפש.  ואני, שמעולם לא האמנתי באפשרות של שיחה אמיתית בין יותר משני אנשים, הייתי חייב להודות שהשיחה היתה אמיתית לגמרי.
פרדוכס נוסף היה שדיברנו על הדברים הכי קשים –על ההורים, על הילדות – אבל הכל בחיוך, בלי כאב, מתוך תחושה של הבנה הדדית, של אמפטיה שיש בכוחה לרפא את הפצעים. ומי כותב את זה! אני, שכל עצה נוסח: "תהיה אופטימי" או "תחשוב חיובי" הביאה (עד אז!) חיוך של בוז לפניו. אני, שהפסימיות היתה (עד אז) אבן הפינה של אישיותו – אני גיליתי שיש גם טוב מתחת, לא רק פחדים וכאוס.

השינוי הדרמטי הראשון היה הפנים של עדינה  – פתאום ראיתי את יופין המפורסם, שכולם רואים ואני טענתי לעיוורוני כלפיו. וראיתי אותו כמשהו מרגיע, מקבל. הסתכלתי בפניהם של רפי ויקירתנו, שחייכו אלי כאילו הייתי כלבלב הבית או התינוק החדש, וראיתי גם שם את השינוי, בייחוד אצל יקירתנו שחייכה אלי בלבביות אמיתית (עם הקארה החדש וכל הפריחה הזו שמלבלבת בה מאז שהיא ורפי).

לפעמים היתה לי מעט תחושה ששוב הדגשתי את הסאה, שלקחתי את החבל שנתנו ומתחתי אותו רחוק מדי. אבל זו היתה תחושה קלה שבקלות והיא נשכחה מיד – כל כך שונה מהייסורים והכעס על עצמי שגילוי לב כזה היה מעורר בי בדרך כלל.

על מה דיברנו? יפה שתיקה לבלוג.

בשבילי, כאמור, העיקר מהשיחה המרובעת הזאת היה תחושת הלב אל לב, ללא הבדל מין, העדפות אישיות ובעיקר חרדות אישיות.   פרט להנאה הנפשית הזו, היה זמן, לאחר הזיקוקים, שחשתי הנאה חושנית מאד גדולה, כמו בטריפ, עד שנשענתי אחורה ונאנחתי בהנאה.

הסתובבתי לאחור וראיתי שהברמנית יצאה מאחורי הדלפק, התיישבה על כיסא גבוה של הבר, הפשילה רצועת גופיה, וקיבלה ממישהו מסג' בכתפיה. הסתובבתי חזרה לחבורה שלי ואמרתי בחיוך אינפנטילי: "בדרך כלל זה היה מקומם אותי קצת, המסאג' הזה, אבל עכשיו, לא יודע למה, זה עושה לי טוב".

קמנו ללכת – עדינה אמרה שצריך להסתובב, ואולי נלך ל"מינזר". לפני שיצאתי הלכתי לברמנית ואמרתי לה את אשר היה על ליבי: את ממש נראית לי כמו נסיכה מצויירת (וזה היה בדיוק כך: בשערה המתולתל הבלונדיני, ביופי המושלם של הפרופיל שלה, בחיוך שובר סוד וצופן סוד אחר). היא חייכה, הצמידה את ידיה כמו יפאנית, קדה  ואמרה: תודה, תודה. 

הסתובבנו, אני לא זוכר בדיוק איפה ואיך, אבל, מעשה שטן, הגענו ל"מינזר". עדינה הסבירה: כאן כך וכך, והוא כזה וכזה. ישר הבחנתי שהנזירים והנזירות כאן הם מאותו מיסדר שלנו. בכניסה עמדה בלונדינית מתולתלת, יפה, רקדה מעט, וחייכה הרבה באושר. עדינה הסבירה לי: היא תמיד ככה, והרחיבה: זו בחורה צ'כית מסכנה, לא יהודיה, אבא שלה היה אלים, אין לה אף אחד, היא לא מדברת אנגלית וגם לא עברית. יש לה רק שני מצבים: או שהיא כמו עכשיו, על סמים, ואז היא אוהבת את כולם, או שהיא לא על סמים ואז היא הולכת ואומרת כל הזמן את המשפט היחידי שהיא יודעת באנגלית: my life is fucked up. 

התחלתי לרקוד, והתחושה היתה חדשה ונהדרת, ריקוד מאד לעצמי, בלי מאמץ, בלי לחשוב כמעט על מי שמתבונן בי, על אורות הזרקורים, אותן פנטזיות אויליות שתמיד מסיחות את דעתי מן הריקוד עצמו, או מן ההנאה שבריקוד. אכן, חשבתי, זר לא יבין זאת, לא יבין את האושר של הרוקדים דווקא עם המוזיקה המנוכרת כביכול הזאת, את החיוך המרוח על פניהם. "הם רוקדים לעצמם" אומר הזר, ולא מבין שהאושר האמיתי הוא לרקוד לעצמך, ולא מבין שהחיוך הפנימי הזה מופנה גם כלפי העולם. 

ציור של Les Edwards מתוך Music for the Jilted Generation אלבומם המופתי של Prodigy          

שיאו של המסע הנוצרי שלי בעולם, בעקבות הפיכת-הלב,  התחולל כשיצאתי לקנות בקבוק של מים מינרליים. עצם ההליכה לאלנבי היתה מאיימת מעין כמוה (בסך הכל, מטרים ספורים מהמקום שבו הלכתי מכות כשנה קודם לכן). לקחתי בקבוק, הלכתי למוכרת. מאופרת בכבדות, מתולתלת, צעירה שכבתה בטרם עת - היא היתה התגלמות הרוע שבניכור, שבחוסר האמון בבני אדם, שבמבט עייף, מצומצם ועוין, שמחכה, בעצם, שתעוף לו כבר מהעיניים. שאלתי אותה כמה זה עולה. היא לא הבינה אותי, נבחה עלי, ונקבה לבסוף במחיר של שמונה שקלים (לעומת 4 או פחות בסופר). אחר כך טעתה במחיר ובעודף.  ואני, עם כל אבן שנזרקה עלי, התמדתי לחייך חיוך פנימי, שליו – דבר מזה לא דבק בי, לא הרגשתי כל כעס, רק חמלה. לבסוף, לפני שפיניתי את הזירה, הדגשתי את הסאה, ושאלתי אותה בחיוך אוהב: "קשה בטח לעבוד פה כל הלילה?" היא זרקה בי מבט תמה, "מה אמרת?" חזרתי על דברי. "כן", אמרה, "מתיש". רגע זה היה נצחונו הגדול של ישו! נצחון החמלה דווקא אל מול הסחי והרקב של החיים.  

חזרתי עטור ניצחון אל המינזר רק כדי לעמוד במבחן נוסף. 

הנה כאן