החיים הם במקום אחר

חלק 1

חלק 2

חלק 3

"אתה רואה", אמרה לי עדינה, "זה שם הוא גדי שעליו סיפרתי לך." ומה סיפרה? סיפרה (היינו עוד בפאב הקודם, שאפלוליותו מוארת בתחכום אולטרא מודרני): "אני לא חושבת שכדאי לך לקחת קוק. זה מוציא את כל האגרסיות. גדי תמיד מספר שכשהוא לוקח קוק הוא אומר: "באנה, אם ההוא שם רק יזיז את האצבע שלו (עדינה הקשיחה את קולה והרימה את אצבעה המורה, ארוכה כמו שאר חברותיה) – אני לא יודע מה אני יעשה לו"!! 

תינוק לאמא מכורה לקוקאין (מתוך אתר שמסביר לאמהות למה לא כדאי להן להיניק אם הן על קוקאין)

ובכן, הסתבר שאותו גדי רוקד מטרים ספורים ממני. וכדי שלא יהיו טעויות עדינה הוסיפה: "הוא על קוק עכשיו."

ומה עשיתי נוכח הניסיון שהועמדתי בו? פשוט התרחקתי קצת ממנו, והשתדלתי לא להסתכל לעברו. כלומר, התנהגתי לשם שינוי כמו בנאדם נורמלי, חכם. לכן נמנעה הדרמה, והאירוע כולו הפך טריביאלי. 

עוד אני זוכר שישבתי ליד שולחן שהשקיף על כל הפאב, וחיפשתי את יקירתנו ורפי, שנעלמו שוב. בסוף מצאתי אותם יושבים ליד אחד השולחנות ברחבה למטה, מחובקים. הפניתי את מבטי והעמדתי פנים שלא ראיתי אותם. זה עוד אחד מהדברים שרק האקסטזי איפשר לי  – העמדת פנים שכזו. בלעדיו הייתי מגניב מבט, "נתפס", ומקרין את המבוכה חסרת הבסיס שלי  גם עליהם.

אחר כך כולם, חוץ ממני, התחילו "לרדת" אז הלכנו, לא לפני שהלכתי אל יפיפיה שחומה, שיערה שחור גלי, עיניה כהות וענקיות ומבטה אפוף עצב טמיר, ואמרתי לה: "אני קצת מסטול, אבל רציתי להגיד לך שאת נורא יפה, כמו נסיכה נוגה כזו". היא המשיכה לנעוץ מבט ערפילי בחלל. אולי חייכה לשנייה. בכל אופן, לי לא היתה שום בעיה עם התגובה שלה וגם לא עם הפניות האלה שלי. אולי רק הוטרדתי מעט מכך שהטקסט שהפניתי לשתי הנסיכות היה דומה, ולא שיקף כראוי את ההבדלים בינהן. אבל החשוב הוא שבשום אופן לא עשיתי את זה כדי להרויח משהו. - וזה מה שקלקל לי תמיד את "ההתחלות" שלי, שציפיתי לאיזו תמורה, ופספסתי את היופי שבסרנדת החיזור עצמה.  

 זה פוסט חלש אז אני שם הרבה תמונות