החיים הם במקום אחר

השקר של המספרים מזכיר לי אשליה אחרת שהשלתה אותי.

נניח שאתה כותב רשימה של מוזיקה שאתה אוהב בצד הבלוג.

וספרים.

וסרטים.

ומקווה שהם יהיו המלאכים  שיעזרו לך למצוא את הנשמה התאומה שלך. או הניגוד המשלים.

ואז, אחרי הרבה זמן, אתה פוגש מישהי.

לא חשוב מאיזו עדה.

והיא לא מתאימה בכלל לרשימות האלו.

היא מעריצה,לדוגמה, את פו שופ בויז  (בלע!!).

אני חושב שהדוגמה הזאת תספיק, ובאמת שאין צורך לספר שהיא אוהבת את מדונה (שקיות הקאה יחולקו בחינם לקוראים האיכותיים שחטפו בחילה).

אבל היא בנאדם מופלא ומפליא ומדהים, ואין לי מילים לתאר את האושר הזה שיכול להיות איתה (עם או בלי סיוע זרזים כימיים).

אבל נניח שאתה גם באמצע הכרות עם מישהי אחרת.

שעונָה לכל הפרמטרים.

דן פגיס עושה לה את זה.

היא מתה על אביתר בנאי.

אפרת בן צור , עם הקול הילדותי, לא מעצבנת אותה בכלל, להפך.

ואתה לא יודע מה לעשות.

אבל הראשונה אומרת לך ללכת לשניה.

וזה נשמע הגיוני.

אז אתה הולך אל השניה.

והשניה מכירה לך להקה מדהימה, "מלכי הנוחיות".

והיא בכלל משהו מיוחד מאד.

 יצירתית, ועדינה, ולא סמכותית.

עושה תאטרון. 

וכותבת שירים. מעולים, אפילו.

ומציירת.

ושרה.

ומתחבקת נהדר. ומלטפת הכי נעים.

אבל,

אבל אבל,

ועוד פעם אבל.

פתאום משהו משתבש.

הכל משתבש.

בדיוק כשנמצאים בקרית שמונה.

בערב חג.

ואין לך איך לחזור.

ואין לך איפה לישון.

וכשחוזרים הביתה, ארבע שעות, שני אנשים במכונית קטנה אחת,

שלום גד שר "...ואדי ברגר, נכנס לתקופה טובה " (והמקהלה שרה "450 קילו צ'יפס"),

והיא אומרת שזה משפט גדול. ממש כמו שאתה חושב.

אבל אחרי כמה דקות מסתבר,

שבעוד אדי ברגר ישאר לנצח בדיוק בכניסה לתקופה הטובה שלו,

התקופה הטובה שלנו היתה קצרה, חלפה עברה לה, ואנחנו בצרה גדולה.

הרשימות האלה בצד?

הן עלולות להביא אתכם רחוק!

למקום רחוק וקר!

ואתם לא תדעו איך לצאת מזה.

אל תאמינו למספרים.

אל תאמינו לפרמטרים.

לא יודע במה כן תאמינו.

לא באינטואיציה שלי, בכל אופן.

ודווקא הבחורה ששומעת את הנורא מכל (בלי שמות), 

זאת שמהתחלה היה ברור לשניכם שזה בלתי אפשרי

היא זו שמתאימה,

ואפשר לעבור איתה הכל.

אילו היא היתה איתי,

ולא עם הבחור החדש שלה.