החיים הם במקום אחר

בעומדי במקלחת, נזכרתי,אני לא זוכר איך,  בסרט התעודה שהראה לנו המורה האהוב עלי י., על הילד שצופה בתאטרון בובות (את הבובות אין המצלמה מראה כלל – היא עוקבת בעקשנות אחר פני הילד). הבמאי, סיפר לנו י., חי בירושלים, ואיש לא יודע שאותו אלמוני היה ברוסיה איש קולנוע נערץ שסרטיו הוקרנו בכל העולם.

"בן גוריון שנא קולנוע" אני נואם לעצמי תחת הדוש "ובגלל זה לא היה קולנוע בארץ. תשמע את הסיפורים של דוד פרלוב על פקידי מפא"י שהתנגדו לצילום ההלוויה בסרט תעודי שעשה על בית זקנים: "הפקיד, בריה קונסטרוקטיבית" אמר פרלוב בסרקזם "מתנגד שנעסוק במוות. מדוע, הוא שואל, אתה מנסה להציג תמונה מעוותת, כאילו הזקנים בבית האבות מתים כל הזמן?" ואני שואל, איזה מין דבר זה, ששליט יחיד חורץ את גורלה של אמנות שלמה"?! 

"איך אתה שונא את מפא"י" אני שומע את אבא שלי מתערב פתאום, בקול עצוב "מדבר עליהם כמו כל האלה מהקשת המזרחית"

ואז, נזכרתי במשפט אמיתי שלו, שנאמר באותה נימה עצובה, מזועזעת אפילו, כשהייתי בן שש עשרה בערך.

כל מה שרציתי, באותה תקופה, היה אופנוע.

התחלתי לשתף אותו בחלום, מקווה שתמצא דרך, אעשה גיוסים** עד שיצטבר לזכותי סכום, כי אני פשוט חייב אופנוע.

[** "גיוסים" – באותם זמנים רחוקים לא היה בקיבוץ כסף אישי. לכן, אם רצה פלוני משהו שדרש כסף, למשל כסא נוח שיתן מענה לבעית הגב שלו, היה פונה לועדה המתאימה, ועדת ריהוט למשל, וזו היתה מאשרת את בקשתו, או דוחה אותה, או פשוט מעבירה אותה להכרעת "שיחת הקבוץ", אסיפת כל חברי הקיבוץ. אם אישרה האספה את בקשתו של פלוני, ולא דחתה אותה בבוז כגחמה קפריזית, סביר להניח שהיה עליו לתת "גיוסים", כלומר לעבוד מעבר לשעות העבודה באחד ה"ענפים" המשוועים לידיים עובדות].

"אבל למה, למה לך אופנוע? לאן תיסע איתו"? "לא יודע, טוב. לא יודע! אני אסע למקום אחר, להיות קצת לבד, בלי כל החרא הזה מסביבי" ואז הוא הבין לפתע: "כל מה שאתה רוצה זה להיות לבד" כן, אבא. רציתי רק לסוע הלאה משם, הלאה מחברת בני אדם, ולהיות, פעם אחת בחיים הקיבוציים האלה, לבד.

ואל תאשימו בזה את הקולנוע האמריקאי. מעולם לא ראיתי את "Easy Rider".

אמנם, כששמעתי באותם ימים רחוקים את Born To Be Wild הייתי מגביר את הרדיו, מטלטל את ראשי ומשתולל בשאר אברי. ובאופן יונגיאני היתה עולה מלפני עיני העצומות , השד או הדוד סם יודעים מאיפה, תמונה של אופנוע החותך בדהרה את מרחבי הערבה.

אבל חשבתי שאמריקה זה פיכסה. שאנשים מתים שם ברחובות ולאף אחד לא אכפת.

 "אינדיבידואליסט" היתה תכונה נלוזה, סוג של עלבון שלא פעם הטיחו בי. קרובת משפחה של "סוציומט" המעליב במיוחד. האופנוע הזה, אם לסכם, לא נכנס לי לראש משום סרט אמריקאי. ובכל זאת הוא נכנס לשם חזק. ותאוות האופנוע הזאת השתלטה עלי לגמרי, עד שהפכה לטירוף וכמעט הביאה עלי את כיליוני.

בין שלוש ובין ארבע בבוקר, השעות הבטוחות ביותר לשודדים כמוני, החילותי "סוחב" אופנועים.

ילדים שכמוני צריכים היו, אולי, להיות בין קירות בית הכלא, אבל אני התקרבתי, עם הוֵסְפּה של שמוליק ש' בין ידי הרועדות (העזתי להתניע רק בגדר המערכת המקיפה את הקבוץ), לבית הקברות. למעשה, ילדים שכמוני (בקיבוץ אתה "ילד" עד שיום אחד אתה הופך באחת ל"חייל") היו כמעט נורמטיביים בקבוץ. בקבוץ, תרבות נוער עבריינית היתה הנורמה. המבוגרים מעולם לא התייחסו לעברות אלו ברצינות יתרה, וראו בהן הליכה בנתיב המסורת הפלמ"חניקית של "סחיבת" תרנגולות מהלול, ושמירה על גחלת הקומזיץ שלא תדעך לעולם. המחסנאי של הקבוץ אף הגיע עימנו להסכם ג'נטלמני, במסגרתו השאיר לנו את מפתחות המקרר הגדול של חדר האוכל במקום מוסכם מראש. ממילא ידע שנפרוץ את המקרר או נגיע בדרך כלשהי אל העופות המוטמנים בתוכו. כולנו, בין המפחדים להיתפש כחנונים, ובין פורעי חוק אמיתיים, היינו גאים במעשי העברינות שלנו, שמרנו וטיפחנו אותם יותר מכל.

תשובתו של היפי מרדן לשאלה wanna cut your hair?

היה בכך אבסורד: עם כל המרד שלנו, בעצם לא מרדנו בכלום, מפני שהמבוגרים קיבלו את מעשינו בחיוך גאה. מדי פעם, כמו למשל כאשר שרפנו – בטעות, יש לאמר (ובאמצעות כדור פורח מאולתר) - את השדה של הכפר הערבי השכן, היו מטילים עלינו אי אלו עונשים חסרי משמעות, כגון שיחה עם מנהלת "המוסד" (החינוכי. כלומר הפנימיה), שילדיה היו מגדולי המופרעים.

מדוע אם כן הייתי אני, גיבור הטוסטוסים ומשחררם הלילי, רק "כמעט" נורמטיבי? ובכן, חוסר הנורמליות שלי התבטא באותה "אינדיבדואליות" ארורה, שהביאה אותי לסחוב את האופנוע במו ידי (הרועדות, כבר אמרתי, מקור ומהתרגשות גם יחד). וגם בשל הפשלות הנוראיות אליהן הובלתי את עצמי, לדראון עולם.

פעם אחת, בין שלוש ובין ארבע, ליד בית הקברות, כשהאופנוע תקוע, הקיפו אותי התנים. מעגל קטן של עיני ירח צהובות, יללות ערמומיות, וצחוקים נלוזים.

יצאתי מזה, איכשהו.

ליבי גבה ויצאתי למסעות נועזים יותר ויותר.

עד שלילה אחד, לפנות בוקר, נתקעה הוספה ביער, ממש ליד בית הקברות, באמצע עליה תלולה, כסיפור של צ'כוב או כאבן שאין לה הופכין. אינני יודע איזה הלך רוח הרסני אחז בי וגרם לי, מכל המעשים בעולם, לרדת עד למפעל ולסחוב משם את הקלארק, ולהביאו כל הדרך חזרה אל היער. הקלארק הוא למעשה הכינוי הקיבוצי למלגזה, וסביר להניח שסברתי להרים את הוספה על שתי שיניו ולשאת אותו במעלה המתלול כתינוק לבנבן. אלא שלקלארק, כידוע, גלגלי מתכת. ואלו אינם אוחזים יפה באדמה. וכך נתקע גם הקלארק, באמצע הירידה, שהיא למעשה אותה עליה בה נתקע הטוסטוס. המום מגודל האסון שהמטתי על עצמי, פניתי במר יאושי לבן קבוצתי צור וטלטלתי אותו ממיטתו. צור בגד בי ואמר שאינו יכול לעשות דבר, ושצריך להגיד למישהו מבוגר. מאי שם צץ לו שגיא, מתולתל ומבוגר (יחסית אלינו). אולי היה בתורנות "שומר לילה", ואולי חזר ממשכב לילה עם אחת מהמתנדבות הסקנדינביות, שעם אחת מהן סופו שהתחתן. לקחתי את שגיא לזירת הרצח הכפול, שם מוטלות היו הגוייה הגדולה והצהובה של הקלארק והגוויה הקטנה והלבנה של הוספה. הוא חבט בידו על מצחו כלא מאמין.

ולמרות שחילץ את הקלארק, ואחריו את הווספה, ולמרות ששמר על דיסקרטיות יחסית (לאבי לא נודע המעשה אלא לאחר חודשים לא מעטים) - שוב דבק במעשָי כתם בל יימחה של "פשלה", והילה של שלומיאליות שהגיעה לממדים פנטסטים, כשלפשלה המקורית נוספו עוד תוספות ועיטורים וכלי רכב מסוגים שונים, תקועים ברחבי הארץ, מבית הקברות ועד "דרך בורמה", כיד הרכילות הקיבוצית וגוזמאותיה. וכל זה, ידעתי, בא עלי בעטיה של האינדיבידואליות.