החיים הם במקום אחר

למחרת, בכמעין חזרה על סיפור הטריפ שנה קודם [יום אחרי שלקחתי אותו, כשאני לגמרי תחת השפעה, הייתי בחתונה המטורפת-כשלעצמה של אחותי. זה היה סיפור הזוי הרבה יותר מהנוכחי], היה עלי לנסוע עם הורי אל אחותי .

ההשפעה של הסם היתה עדיין שרירה, להפתעתי. קודם כל בקימה חסרת המנוחה לאחר חמש שעות שינה (גם לילה קודם לא ישנתי הרבה). אחר כך, בנסיעה עצמה.  מעולם לא הייתי רגוע יותר עם הורי, ועוד בנסיעה,  מצב שהוא בדרך כלל טעון עבורי, כשההגה בידיו הלא זהירות של אבא.

 כשהגענו לבית אחותי (בית קטן בהרים) הייתי עדיין תחת ההשפעה.

זה מה שקיבלתי כשחיפשתי בגוגל תמונות של "אקסטזי". להזכירכם, האקסטזי איננו סם הזייתי. וככל הנראה גם אינו מופק מזיתים.

אני  זוכר בעיקר את הטיול, שערכתי בשעה מאוחרת, ממש בשקיעה. שם נגלה לי הטבע, סוף סוף, שנים לאחר ששקעתי לתוך העולם הנפלא של "משפחתי וחיות אחרות", כפי שנגלה לעיניו של ג'ראלד דארל. תמיד היתה לי הפנטזיה הזאת, לצאת מהבית ולראות את כל השפע הדרמטי היפיפה הזה, שנמצא כביכול בהישג ידינו ואנחנו מתעלמים ממנו. 

החרקים נגלו לעיני במלוא הצבעוניות שלהם, כאילו צללתי בסיני. הכל היה חי כל כך, מזדמזם, מזדווג, מתפוגג ונוצר מחדש.

היה שם עכביש אחד, מרושע ומפחיד, למרות ירקותו המוחלטת. ראשו טרפזי וחסר עיניים ורגליו דמויות טפרים. בניסיונותי לבחון מקרוב חרק אחר, הפלתי אותו בטעות הישר אל המפלצת. העכביש  בלע אותו באיטיות מזויעה, למרות שהחרק השתווה לו כמעט בגודלו. ליבי נקפני על פזיזותי, אבל המשכתי הלאה.

אחר כך נתקלתי בחיפושיות ארוכות, ענקיות, שלא ראיתי כמותם מעולם, אדומות עם נקודות שחורות. הן ניצבו בקצה של צמח ארוך גבעולים, כל אחת על גבעול נפרד, נאחזות ברגליהן הדקות אך העקשניות ממש בקצה הגבעול, וכופפו את ראשן אל הפרחים  – אולי אכלו בנגיסות קטנות, כמוסות מן העין. חיכיתי לידן כדי ששני אבות ושלושה ילדים (אחת בכתה מעט, וילד אחר נשא בידיו החשופות, ללא כלי עזר, מין תולעת ענקית, דמוית נחש), שירדו במדרון, יווכחו בחיפושיות הענק המופלאות, ובמי שגילה אותן. 

כשחזרתי היתה שעת הדימדומים, ויצאתי אל המרפסת. התיישבתי בכיסא התלוי שם והתנדנדתי עם הדימדומים. באור סגול השתפלו להם ההרים אחד על גב השני, כל הדרך עד לים הנפגש עם האופק בנקודה לא ידועה. נדמה לי שכך בדיוק צויר פעם באחד מספרי ילדותי.  לא נשמע כמעט אף צליל, וגם בתוכי היה שקט מאד. כבר שנים, אם בכלל, לא הרגשתי שקט כזה בתוכי. זה דמה לזיקוקי די נור בלילה הקודם – יכולתי להביט בדימדומים ולהכיל אותם בתוכי, לא לרגע אחד ממהר, אלא כל עוד יימשכו, בעצם כל עוד יימשך השקט הזה, גם אם יימשך כל הלילה.  

כשנכנסתי למכונית ויצאנו חזרה ידעתי שהקסם פג.